בפירש"י וירא ד"ה ויאמר אד-ני אם נא וגו' (יח, ג): כותב רש"י בא"ד: "דבר אחר קודש, והי אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים..."

לכאורה חידוש גדול יש כאן בפירושו לאור הידוע לכל (וגם לבן חמש) על האימה וכו' שדרוש כשנמצאים "לפני ה'". וכלשון המחבר בהל' תפילה סי' צ"ה ס"ג "ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד" וכן הוא בשו"ע רבינו ס"ד.

ובכל זאת דברי רש"י הנ"ל כתובים כאילו שיש להבינם כמות שהם בלי צורך לתוספת מילים בהדגשת החידוש שבהם.

כמו שמוצאים בגמרא שבת קכז. שמודגש בדבריהם החידוש שבדבר.

שהגמרא שם מכרזת אמר רב יהודה אמר רב "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה דכתיב ויאמר, ה', אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'".

ומוסיף בהדגשת החידוש שבדבר: "א"ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקב"ה כתיב ויאמר, ה, אם נא מצאתו וגו'".

הנה כמו שהראנו רבינו זי"ע מאות פעמים כנראה שגם בזה נמצא הפתח להבנת פירש"י הנ"ל בדברי רש"י הקודם, דכמדומה שדברי רש"י בפסוק הראשון שבפרשת וירא משמשים בסיס ויסוד לדברי רש"י הנ"ל.

בד"ה 'ישב' פירש"י ישב כתיב בקש לעמוד - כמו בהס"ד שבשאלה הנ"ל - (דהיינו הופעת ה' עורר אצל אברהם מורא וכבוד) א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד.

כלומר הוראה שכאן כשהקב"ה בא לבקר אותו ולשאול בשלומו היחס שונה מזה שגבי תפלה וכו' כשהוא בא לעמוד לפני ה'. ושבזה הקב"ה מניח לו מקום למלא בקשת לבבו בהכנסת האורחים לפני שמקבל פניו ית'.

וכך בעדת הדיינים שהם יושבים כלומר שהקב"ה מניח להם מקום לפסוק ע"פ שכלם דעתם.