בראשית מא, א רש"י ד"ה ויהי מקץ "כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ סוף הוא".

לכאורה יש כאן אריכות גדולה, שהרי לא כל פעם שרש"י אומר כתרגומו הוא גם מביא את התרגום עצמו, וכאן הביא את התרגום עצמו שהוא תיבת "מסוף", ואחר כל זה מוסיף "וכל לשון קץ סוף הוא" שלכאורה מובן הוא לאחר שאמר כתרגומו, ואעפי"כ גם הביא את התרגום עצמו.

והאם י"ל, שתיבת מקץ שייך (ודומה) לכאורה לתיבת קצה, והתוכן הוא לכאורה שוה, ששניהם מתפרשים סוף, שגם קצה הוא - הסוף של הדבר, וכמו (במדבר לד, ג) "..מקצה ים המלח קדמה" הסוף של ים המלח מצד מזרח. שקצה הוא (גם) לשון גבול, שבדרך כלל "גבול" מתאר את סופי המקום.

אבל תיבת קצה ניתן גם לפרש התחלה, שהרי גם תחילת הדבר הוא בקצה (הראשון) שלו.

ובפ' וירא (בראשית יט, ד) ברש"י ד"ה כל העם מקצה, מקצה העיר עד הקצה כו', הרי שקצה שייך גם לתחילה.

ואם מקץ הוא דומה למקצה (קצה), הרי אין ברור מה הכוונה בתיבת מקץ שנתים ימים האם הכוונה לתחלת שנתיים ימים או בסוף, ולכן, י"ל, פירש"י שלשון קץ סוף הוא, שאעפ"י שמקצה יכול להתפרש גם מתחילה אבל מקץ הוא רק לשון סוף.

ומפני שבכל זאת תיבת מקץ דומה למקצה, וכנ"ל, והרי מקצה מתפרש גם התחלה (כמו בקצה העיר ועד קצהו) לכן י"ל, מסתייע עם התרגום, וכדי להבהיר כוונתו (את מה בא להדגיש) אינו מסתפק בהבאת (סתם) את התרגום, אלא הביא מה הוא מתרגם - מסוף.

והנה עפ"י הנ"ל יש לומר בדרך אפשר שלכן בפ' ראה (דברים טו, א) כתוב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, ולא מקצה שבע שנים גו', שמקצה אינו ברור כ"כ למה הכווה האם בתחלה או בסוף. ולכן כתוב מקץ, שכפירש"י כאן (בבראשית שם) "כל לשון קץ סוף הוא".

אלא שלפי"ז צ"ע למה בפי"ד, כח (בפ' ראה) - כתוב מקצה שלש שנים גו', והרי שם הכוונה מסוף, והיה ראוי להכתב בלשון ברור יותר מקץ, ובפרט שבשני פסוקים לאחרי זה (טו, א) כתוב מקץ שבע שנים גו'.

וי"ל בדא"פ שבפסוק הזה (של מקצה שלש שנים גו') אי אפשר לטעות ולחשוב שהכוונה לתחילת שלש השנים, שהרי נאמר בהמשך "תוציא את כל מעשר תבואתך גו'", שזה מראה שה"מקצה" הוא הסוף של שלש שנים, שאז יש לו מעשר שאסף במשך שלש השנים, שלכן (יד, כט) ובא הלוי ... והגר והיתום והאלמנה גו', כי במשך השלש שנים אסף מעשר ראשון השייך ללוי, ובשנה השלישית הנה במקום מעשר שני נותנים מעשר עני, ולכן יבואו הגר והיתום והאלמנה שהם עניים, ואכלו ושבעו.

ואף שמקץ הוא לשון יותר ברור (מ"מקצה") שהכוונה לסוף, אעפי"כ כתבה כאן התורה לשון מקצה, מאיזה טעם.

ויתכן שזה גם קשור עם טעמי המקרא וכלשון המובא בשער היחוה"א (פ"ז) "מטעם הידוע ליוצרה".

והאם י"ל שבדרך רמז רמזה התורה דוקא בלשון זה, וכנ"ל שמקצה יכול להיות הפי' גם על הקצה הראשון, שגם כאן הרמז הוא שמקצה שלש שנים, שהנתינה שאתה נותן בשנה הזאת היא בעצם בשביל תחילת ה"שלש שנים" שהרי נותן עתה את מה שאוסף במשך כל שלשת השנים. משא"כ גבי שמיטה לא שייך לומר שהשמיטה התחילה בתחילת השבע שנים, ולכן נאמר שם, מקץ (שבע שנים).

להעיר מדבר מלכות (חנוכה ה'תשנ"ב) על פ' מקץ אות ט' ".."קץ הימים" סוף הגלות ("כל לשון קץ סוף הוא") ו"קץ הימין" התחלת הגאולה ("יש מקץ שהוא תחלה")" עכ"ל. והמקור ל"יש מקץ שהוא תחלה" הוא ראב"ע שלח יג, כה. ולכאורה רש"י אינו סובר כן. אלא שכ"ק אדמו"ר משתמש עם שתי האפשרויות של פירוש (ושיטת) רש"י וגם עם שיטת ראב"ע, כיון שעי"ז מתפרש סוף הגלות ותחילת הגאולה.