במדבר ה, כב רש"י ד"ה "לצבות בטן", מפרש: "כמו להצבות בטן. זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו".

פשוטם של דברים, שבדרך כלל ל' (וכן ב' וכ') של אותיות כל"ב מנוקדות בשו"א לְבית הכנסת, וכשזה בא לפני אות שמנוקדת בשו"א (שאז אי אפשר שיהיו שני שוואים ביחד, שאי אפשר לבטא אותם) מנוקדת הל' בחיריק לִפְנֵי (וכשהל' באה לפני י' שוואית נעלמה ה"י'" (היינו שלא מבטאים אותה) - לִירוּשָלַיִם), וכשבאה לפני חטף (באותיות גרוניות א, ה, ע, ח) מנוקדת ה"ל'" כנקודת החטף לֶאֱכול, לַעֲבוד, וכשבאה לפני הברה מוטעמת בשם הפעל, מנוקדת הל' בקמץ, כמו לָקום שהטעם הוא על האות "ק'", וכן לָשֶבת שהטעם הוא על השין, (פרט זה האחרון הראה לי הרה"ח ר' מנחם בלוי שי' בספר דקדוק של גוטשטיין) וכשה"ל'" באה לפני תיבה בבנין הפעיל (וזה נוגע לעניננו), הנה אז נקודה בשו"א, לְהַאֲכִיל לְהַעֲבִיד, ולפעמים נקודה הל' עצמה בפתח, כי הפתח של הה' עברה לל'. וזהו הפירוש שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו, והיינו שהפתח עושה שהל' הוא בבנין הפעיל.

א. אלא שצ"ע, והרי רש"י כבר כתב ענין זה לעיל בפ' בשלח (שמות יג כא) על תיבת לַנחותם - "נקוד פתח שהוא כמו להנחותם כמו (דברים א לג) לראותכם בדרך אשר תלכו בה שהוא כמו להראותכם כו".

ב. גם אם נאמר שרש"י מצא לנכון להזכיר שוב ענין זה, שכבר עבר הרבה (זמן) מבשלח (עד נשא), למה שינה (הוסיף) רש"י בלשונו "זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו", ולא (בקצור) כבפ' בשלח "נקוד פתח שהוא כמו להצבות בטן וכן לנחותם כו'", ואם יש צורך להוסיף "זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו", הנה לכאורה מתאים להוסיף את זה בפעם הראשונה שמביא ענין זה (בפ' בשלח), ואח"כ מספיק להזכיר בקצרה (כמו שעשה בפ' בשלח ובפ' דברים).

ואמנם י"ל בדא"פ, שבפ' בשלח הי' עסוק לבאר "אף כאן להנחותם ע"י שליח ומי הוא השליח וכו'", ולכן לא האריך לדבר בענין שמוש פתח כו' -

ג. והנה להלן בדברים (א, לג) ברש"י ד"ה "לראותכם" ביאר רש"י: "כמו להראותכם, וכן לנחותם הדרך וכן לשמיע בקול תודה וכן ללכת לגיד ביזרעאל". שכאן יש גם לשאול (וכאן השאלה יותר חזקה) שמאחר שכבר פירש בפ' בשלח ש"לנחותם" הוא כמו להנחותם, וגם בפ' נשא פירש שלצבות הוא כמו להצבות, ולנפול זה כמו לנפיל, למה יש צורך לפרש שוב שלראותכם הוא כמו להראותכם.

- ובדוחק יש לומר, שכיון שבפסוק זה יש תיבה דומה לה (לתיבת לראותכם) והיא (לתור לכם מקום) "לחנותכם", ותיבה זו אינה כמו להחנותכם, אלא שאתם בעצמכם תחנו במקום הזה, לכן מצא לנכון לחזור ולפרש שתיבת לראותכם היא (אינה דומה לתיבת לחנותכם אלא) כמו להראותכם -

ד. גם אם נאמר שרש"י מצא לנכון לבאר שוב ענין זה, או מטעם הנ"ל (בדוחק), או מטעם שעבר הרבה זמן מנשא עד לדברים, או מטעם אחר, - צ"ע למה הביא רש"י כאן (דברים א, לג) עוד שני פסוקים "לשמיע בקול תודה" וכן "ללכת לגיד ליזרעאל".

שלכאורה אם יש צורך להוסיף עוד שתי ראיות (מעוד שני פסוקים) הי' מתאים להוסיפם בפעם הראשונה - בפ' בשלח, ואם לא בפ' בשלח מטעם שנתבאר לעיל בדא"פ, שלא רצה רש"י להאריך, הנה עכ"פ בפ' נשא - גבי להצבות בטן - הי' צריך להוסיף את שני הפסוקים, ובפרט שבפ' נשא כן מאריך, שהקדים "זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקוד בו" - שלא כתב כן בשאר מקומות.

וי"ל בדא"פ לבאר כל הנ"ל, שאעפ"י שבכללות נראה שכל התיבות שנקודות הל' בפתח (בכהאי גוונא) פירוש אחד לכולם. אעפי"כ יש הבדל בין הקירוב של הל' לפעל, ולדוגמא ב"לנחותם הדרך", הנה הפתח של ה"ל'" הוא במקום הח' של בנין הפעיל, שזה כמו להנחותם, אבל יש כאן בין הקב"ה שהוא המנהיג אותם לבין ישראל המונהגים את עמוד הענן, וכדפירש"י - "להנחותם ע"י שליח ומי הוא השליח עמוד הענן והקב"ה בכבודו מוליכו לפניהם"

משא"כ בפ' נשא ב"לצבות בטן", הרי המים מצבים את הבטן בלי שום אמצעי, שלכן יש מקום לומר שאין זה (כ"כ) מלשון (בנין) הפעיל, אלא בבנין פָעַל, וזה שהלמ"ד נקודה בפתח יש לפעמים שינויים קלים, כמו שזה משתנה לפני אות גרונית או לפני שו"א.

ולכן צריך רש"י לפרש גם בלצבות בטן שהפתח הוא מבנין הפעיל, וגם מובן למה רש"י מאריך כאן יותר ומקדים "זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו", כלומר שלא נטעה לפרש אחרת (כנ"ל). ואף שהביאור הנ"ל בדברי רש"י נראה דחוק, אבל עפי"ז לכאורה מתורצת קושיא הנ"ל (סעי' א') למה דוקא כאן מאריך רש"י.

ועפי"ז - לכאורה - תתיישב גם ההוספה שרש"י מוסיף בסוף הדיבור (לצבות בטן) "שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך". שלכאורה מה בא רש"י לומר בזה, והרי זה כתוב מפורש בתורה. ועפ"י הנ"ל בא לבאר איך הלמ"ד הזה שנקוד בפתח הוא מבנין הפעיל, גם בלצבות בטן ולנפיל ירך - וכנ"ל, שזה קרוב לפעל, והי' קס"ד לומר שהוא מבנין פָּעַל, לכן האריך רש"י בלשון (אף שכתוב בתורה) "שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך", שבזה מתרץ שזה בבנין הפעיל, שהרי מצבים ומפילים (שזה מפעיל את) אחרים.

ועפ"י הנ"ל לכאורה מתיישב עוד פלא, שלכאורה כשרש"י בא להוכיח (בפ' בשלח) על לנחותם שזה כמו להנחותם, מביא ראי' מפרשת דברים לראותכם בדרך אשר תלכו בה, ומדלג על במדבר בפ' נשא הפסוק שאנו עוסקים בו (לצבות בטן).

ובפשטות י"ל שנקט (פסוק) תיבה שדומה (קצת) למשקל של תיבת לנחותם - לראותכם. אבל דוחק: א. אינו דומה ממש. ב. בחומש דברים כשרש"י מבאר תיבת לראותכם מביא ראי' מכו"כ פסוקים שאינם דומים בכלל למשקל לראותכם, כמו לשמיע, לגיד.

ועפ"י הנ"ל יובן, שהרי לצבות הוא קרוב יותר ל"פעל" מ"להנחותם", ואיך יכול להוכיח מלצבות בטן, ואיה"נ שאם לַצבות הוא בנין הפעיל, הנה לנחותם בודאי בנין הפעיל, אבל כשבאים להביא ראי' היא צריכה להיות ראי' מוכחת ומובנת ואם - כנ"ל - בלצבות יש מקום לחשוב שאינו בנין הפעיל (שלכן - כנ"ל - הי' צריך רש"י להאריך) א"כ אין תיבה זו ראי' מוכחת, ולכן - י"ל בדא"פ - דילג על לצבות בטן והלך לפ' דברים לתיבת לראותכם, שמצד התוכן הוא יותר קרוב ל"לנחותם" הדרך, שכמו בלנחותם הוא ע"י שליח - עמוד הענן - גם לראותכם את הדרך הוא ע"י עמוד האש.

אבל לאידך, הנה - לכאורה - "לראותכם" אינו דומה ממש ל"לנחותם", שהאש לילה פעלה באופן יותר קרוב אליהם, כפשוטו - שע"י האש ראו את הדרך.

וי"ל בדא"פ שלכן הביא רש"י - בפ' נשא גבי לצבות בטן - גם את הפסוק לראותכם בדרך, ולא הסתפק בפסוק אחד בלבד לראי', כמו שעשה רש"י בפ' בשלח, שמפני שבפ' נשא הפעולה קרובה יותר לנפעל - כנ"ל בארוכה - הביא ראי' (גם) מלראותכם שכנ"ל זה יותר קרוב לנפעל.

וכמובן שאי אפשר "לוותר" על "לנחותם", שהרי זו הפעם הראשונה בתורה שיש ל' ונקודתה פתח, והנקודה היא במקום ה' של בנין הפעיל, שלכן נשמטת הה', או להיפך בגלל שהה' נשמטה העבירו את הפתח על ה"ל'", והיא היסוד לכל ה"ל'" בכהאי גוונא. ולכן - י"ל בדא"פ - בכל מקום שיש ל' כנ"ל מביא רש"י בתחילה דוגמא זו (של לנחותם).

אלא שכנ"ל נתבאר בדא"פ שבין התיבות (הלמ"דים) אלו עצמן יש הבדל בענין קרבתם אל הפעל. שלכן גבי לצבות בטן לא הסתפק בלנחותם בלבד, אלא הביא גם לראותכם (וכנ"ל בארוכה).

ועפי"ז יש לבאר במה שבפ' דברים הביא רש"י עוד ב' פסוקים (ראיות) של למ"ד הנקודה בפתח לשמיע, לגיד, שכיון ש"לראותכם" הכתוב בדברים הוא יותר קרוב ל"פעל", לכן הוסיף כמה דוגמאות מפסוקים שגם הם קרובים ל"פעל" ואין באמצע עוד משהו (ע"י שליח וכיו"ב) 1) לשמיע - שזה בדומה ל"לראותכם" שמשמיע דברי (תפלתו) תודתו לפני הקב"ה. 2) ועד"ז "לגיד" שאומר בפני מי ששומע.

והנה עפ"י הנ"ל יובן לכאורה עוד דבר פלא, שבפ' דברים (הנ"ל) שרש"י מביא ב' פסוקים, הנה פסוק ראשון הוא מספר תהלים והפסוק השני הוא מספר מלכים. שלכאורה לפי הסדר הי' צ"ל מקודם מלכים ואח"כ תהלים. ולפי הנ"ל יש לומר, שהראי' היותר מוכחת היא מספר תהלים, שמשמיע דברי תודתו בפני הקב"ה, והרי הוא קרוב ל"פעל", שזה כביכול הקב"ה, משא"כ בתיבת לגיד, הנה אף שבכללות היא תיבה שהפעולה שלה (גם) קרובה ל"פעל", למי שמדברים אליו, אבל בתוכן הענין (שם) אינו (כ"כ) קרוב ל"פעל", שהרי לא נאמר למי להגיד. רק באופן כללי לגיד ביזרעאל, וזה יתכן גם ע"י שליח וכיו"ב, בנוסף ששם הקרי הוא עם ה' - להגיד, ורק הכתיב הוא לגיד.

וצ"ע, אם הי' כן בגירסת רש"י, שכן רש"י העתיק בפירושו תיבת לגיד (בלי ה') ומבאר "כמו להגיד", ואינו מצוי כ"כ שיבאר רק את הכתיב מבלי להתייחס ל"קרי".

ועפ"י הנ"ל - י"ל עוד בדא"פ - למה רש"י בפ' נשא (ב"לצבות") לא הביא ב' פסוקים הנ"ל, שמלבד שאין צורך לחזור אותו דבר כמה פעמים, אבל לפי"ז הי' צריך א"כ לכתוב פסוקים אלה בפ' נשא שבאה לפני פ' דברים (וכרגיל בכ"מ) - שי"ל שאף אחד מן הפסוקים אינם מספיקים לראי' על לצבות, שהוא יותר קרוב מהם ל"פעל" -

שלכן י"ל (כנ"ל), שדוקא כאן (ב"לצבות") כתב רש"י "זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו", שעי"ז מחזק את הכלל שגם כאן (אף שהי' קס"ד לומר אחרת) הוא כן. וכן את ההוספה "שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך", שלכאורה מיותר קטע זה, שגם זה בא לחזק את הביאור בכלל הזה, וכבר נתבאר לעיל.