בגליון ג' תמוז ש"פ קרח התחלתי לדון בשאלותיו של הרב וו. רוזנבלום בגליון פסח שני ש"פ אמור בנוגע שני הפסוקים גבי קרבן פסח של גר המתגייר שנראים שווים בתוכנם ע"פ פירש"י בהם.

בפ' בא (יב, מח) ד"ה ועשה פסח. ובפ' בהעלותך (ט, יד) ד"ה וכי יגור אתכם גר ועשה פסח.

ואין רש"י מעיר על הכפילות כפי שדרכו להעיר בהרבה מקומות.

וגם נמצא בהם שינויים בולטים בהד"ה ובסגנון פירושו מאחד לשני.

לא הספקתי שם ליכנס אל "תוך" הערתו והסתפקתי בהערה קטנה על שאלת הכפילות שבשני פירושי רש"י הנ"ל שיש ליישבו ע"פ פירש"י פ' בהעלותך שם - סמוך לתחלת הפרק - ש"חזר והזהירם בשעת מעשה".

ואשתדל כאן לדון במה שיש לבאר בנוגע לשאלות הרב וו. ר. על כמה שינויים שמוצאים בין שני פירושי רש"י הנ"ל באופן שיהי' דברי רש"י מיוסדים ע"פ פשוטם של כתובים.

(ואחרי שיובנו השינויים, בדרך ממילא, יפול הצורך לביאורי הנ"ל בגליון ג' תמוז על העדר פירש"י בנוגע להכפילות שבפסוקים הנ"ל).

פירש"י פרשת בא (יב, מח) ד"ה ועשה פסח: יכול כל המתגייר ועשה פסח מיד ת"ל והי' כאזרח הארץ, מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד, עכ"ל.

ובפירש"י בפרשת בהעלותך (ט, יד) ד"ה וכי יגור אתכם ועשה פסח: יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד ת"ל חוקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו, כחקה וכמשפט יעשה, עכ"ל.

והנה השינויים שמעיר עליהם.

בפ' בא מעתיק רש"י רק תיבות "ועשה פסח" מן הכתוב, משא"כ בפרשת בהעלותך מעתיק גם תיבות "וכי יגור אתכם גר".

בפרשת בהעלותך מאריך רש"י לפרש "אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו וכו'", משא"כ בפרשת בא אמר בקיצור "מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד".

גם צריכים להבין מהו כוונת רש"י בזה שכתב בפרשת בהעלותך "(ובא עת לעשות פסח) עם חביריו", ולמה לא אמר בקיצור ובא עת לעשות הפסח.

כדי להגיע להבנת שאלות הנ"ל של הרב וו. ר. יש להוסיף עוד שני שאלות שכמדומה שעל ידיהם יש להגיע לפתרון כללי לכל הנ"ל.

א) הפסוק הנ"ל בפ' בהעלותך "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח וגו'" נמצא בסמיכות ובצירוף להענין והפסוקים של טמא לנפש ודרך רחוקה.

לכאורה לפי תוכנו הי' צריך להיות מקומו אצל הפסוקים שבתחלת פרק ט שמדובר שם על זמן קרבן פסח "בראשון בארבעה עשר יום לחודש".

ב) למה אין בפירש"י הנ"ל ציון התאריך י"ד (ניסן) כמו בפירושו בפרשת בא.

כמדומה שהפתח להבנת שאלותיו הנ"ל של הרב וו.ר. מונח בהבנה לשתי שאלות הללו.

זה שהפסוק הנ"ל בפ' בהעלותך בא בסמיכות ובצירוף להפסוקים של טמא לנפש או בדרך רחוקה מורה שהכוונה בו הוא לא כמו בפסוק הדומה לו שבפרשת בא.

אלא שהוא בא להשמיענו משהוא שלא נתפרש בהפסוק בפ' בא, וזה שהמתגייר כשהגיע בפעם הראשון לעשות פסחו בי"ד ניסן עם שאר ישראל (כפי שיודעים מן הפסוק בפ' בא) ונמצא אז במצב טמא לנפש או דרך רחוקה, על זה בא פירש"י "יכול יעשה פסח מיד" - כלומר מיד כשיצא מטומאתו וכו' בלי שידחהו לי"ד אייר - ת"ל חוקה אחת וגו'" שגם אז אינו עושה פסח "מיד" אלא עם שאר ישראל הנמצאים באותו מצב.

נמצא ששני הפסוקים יחד באים להשמיעני שלעולם המתגייר עושה פסחו הראשון עם שאר ישראל באיזה זמן קבוע שיהי' בין בי"ד ניסן בין בי"ד אייר.

וכמדומה שזה יכול להיות כוונת רש"י בלשונו "(ובא עת לעשות פסח) עם חביריו", שבפסוק הנ"ל שבא בתור הוספה לזה שבפרשת בא, הוסר מכל וכל הסלקא דעתך של דין מיוחד אצל גר המתגייר בנוגע לפסחו הראשון.

וגם מובן עפ"ז למה אין בפירש"י כאן תאריך קצוב רק "ובא עת לעשות פסח" "עת" סתם, כלומר עת מן שני העתים.

ובנוגע לזה שרש"י מאריך לפרש בפירש"י הנ"ל "אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חבירו וכו'" משא"כ בפרשת בא.

י"ל, שאם אין חידוש בהפסוק שגר המתגייר עושה פסח מיד כשיצא מהמצב שמנע ממנו לעשותו בי"ד ניסן אז נתעורר שאלת יתור על כל הפסוק עד המילים "חוקה אחת וגו'" מה בא להשמיענו, הרי סיום הפסוק "חוקה אחת יהי' לכם ולגר ולאזרח הארץ" מביעות את עיקר ענינו של כללות הפסוק.

ויש לומר שבגלל זה טעם אריכות הנ"ל שבפירש"י שסיומו כחקה וכמשפט יעשה. רצונו לומר שהפסוק בא להשמיענו "כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה, בדומה להלשון לעיל בפסוק ג גבי שאר ישראל (בהוספה ל"מועדו") "ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו").

משא"כ בהפסוק בפ' בא לא נתעורר שאלת יתור ומה בא להשמיענו אחרי שנאמר שם" והי' כאזרח הארץ" שמסיר שם הס"ד של מתגייר שעושה פסח מיד, שהרי גם נאמר שם "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" וגם "וכל ערל לא יאכל בו".