בקובצי הערות וביאורים שיצאו לאור לחג השבועות [תשצח] וג' תמוז [תת] הבאתי כמה פירושי רש"י בנוגע לכרת, ומהם:

בפרשת לך לך ד"ה ונכרתה הנפש (יז, יד): הולך ערירי ומת קודם זמנו. ופירש"י פרשת אחרי ד"ה ונכרת (יז, ט): זרעו נכרת וימיו נכרתין.

ושאלתי בקובצים הנ"ל כמה שאלות.

אחת מהשאלות שכתבתי בקובץ תשצח הוא על מה שפירש"י בפרשת אחרי ד"ה ונכרת הנ"ל "זרעו נכרת וימיו נכרתין", שלכאורה עיקר החידוש כאן הוא שגם זרעו נכרתים, שהרי זה שהוא נכרת הוא דבר פשוט ולפי זה הי' לו לרש"י לומר בקיצור "לרבות זרעו" או "גם זרעו נכרתים" ותו לא.

ועל כל פנים הי' צריך להיות הסבר ברש"י בהיפוך, דהיינו "ימיו נכרתין" (שהוא דבר הפשוט) ואחר כן (החידוש) ש"גם זרעו נכרתין".

על שאלה זו כתב הרב י. וו. לתרץ בהקובץ לג' תמוז הנ"ל, וז"ל:

שהענין הוא להיפך, שהעיקר הוא שזרעו נכרת. זאת אומרת שההמשך שלו תוך עם ישראל - שזה ע"י זרעו - נפסק, עכ"ל.

הנה זה שכתב שהעיקר הוא שזרעו נכרת, לא הבנתי למה זה העיקר.

שאין הכי נמי שאם הוא נכרת וזרעו קיים עדיין נשאר ההמשך שלו תוך עם ישראל, אבל לאידך גיסא, אם זרעו יכרתו והוא לא יכרת הרי נשאר שמו קיים תוך עם ישראל (לא רק על ידי המשך, אלא) בזה שהוא עצמו עדיין קיים.

ועוד שזה שזרעו נכרתין בכלל, זה חידוש גדול שהרי זרעו מה חטאו וגם כתיב ... איש בחטאו יומתו, וכמו ששאלתי בקובץ הנ"ל. ועיין עוד לקמן בנוגע לזה.

ועוד שגם מצד סדר הדברים הי' לו לרש"י לומר "שהוא נכרת" - תחילה, שהרי מבואר בכמה מקומות (הגם שלא מצינו זה מפורש בפרש"י על התורה) שמי שחייב כרת הי' מת קודם חמישים שנה, והחוטא שיש לו בנים הוא לכל הפחות קרוב לעשרים שנה, ולכאורה העונש של כרת מתחיל ממנו, ואחריו מתים זרעו.

וגם מה שממשיך שם הרב וו. וכותב "ואפשר שהכוונה בפירש"י ימיו נכרתין הוא דוקא במקרה שאין לו בנים, שאז העונש מתקיים ע"י שימיו נכרתין, ר"ל", עכ"ל.

קשה עלי להבין דבריו, שהרי בפסוק נאמר "...ונכרת האיש ההוא מעמיו", ואיך יכולים לפרש בפשטות שכוונת הפסוק אינו לאיש שעשה העבירה בפועל ("האיש ההוא"), אלא לבניו.

בקובץ הנ"ל שאלתי גם כן:

רש"י פירש בפרשת תצא (כד, טז) ...אבל מי שאינו איש מת בעון אביו והקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים, עכ"ל. - ואם כן לפי זה למה אין רש"י מפרש שהמדובר כאן בבנים קטנים, שהרי בנוגע לגדולים נאמר (שם) "איש בחטאו יומתו".

וראיתי בלבוש האורה על פירש"י בפרשת לך לך ד"ה ונכרתה הנפש הנ"ל, וז"ל:

הולך ערירי ומת קודם זמנו. שניהם נכללים במלת כרת שאם יש לו בנים הרי הוא כאלו לא מת שכל זמן שהבן חי כאילו האב חי כמו שמצינו בכמה מקומות אלא שכשהם גדולים הם נענשים בעין עצמם, ולא ימות הבן בעין האב שהוא עונשי לעצמו, עכ"ל.

ועיין שם גם כן בפירוש הגור ארי', וז"ל:

...שגם הבנים הקטנים שהם הענפים נמשכים אחר השורש, כדאמרינן (שבת לב, ב) בעון האבות בנים קטנים מתים, ולפיכך כמו שהוא נכרת ומת קודם זמנו כך בניו הקטנים מתים, או שלא יהי' לו בנים, עכ"ל.

נמצא שלפי הלבוש האורה והגור ארי' הפירוש ברש"י "זרעו נכרת" הוא דוקא על בנים קטנים.

אלא שצריך עיון בדברי הלבוש האורה שכתב "שאם יש לו בנים הרי הוא כאילו לא מת", שלכן בנים הקטנים מתים. שלכאורה אם יש לו בנים גדולים שאינם נכרתים (והרי הוא כאילו לא מת מצדם) מה מרוויחים בזה שבניו הקטנים מתים, ולמה באמת אין בניו הגדולים מתים מצד שום זה.

ועוד צריך להבין שזה שבניו הקטנים מתים בעין אבותם הוא לאו דוקא בעבירה של כרת וכמו שפירש"י בפירוש בפרשת תצא הנ"ל, ומהפסוק משמע שזה קשור עם כרת דוקא.

ועוד צריך עיון שהרי מפורש בכמה מקומות שמי שחייב כרת הי' מת קודם חמישים שנה, ואז הוא כבר גדול. ואם כן היכן יש מציאות "שזרעו נכרתין" כשהם קטנים מצד העונש של כרת דוקא דוקא.

אם לא שנדחוק לומר שזה שרש"י אומר שזרעו נכרתין כוונתו, בנוגע לעונש כרת של זרעו ,מתחיל זה תיכף בקטנותם, ולא כמו שמפורש בכמה מקומות שזה ע"ד קודם חמישים שנה.