ישנה קושיא פשוטה תמוהה ביותר אשר לכאורה יכולה להתמי' אפילו את הבן חמש למקרא ובמילא הי' לו לרש"י לעמוד על הקושיא. וא"כ צריך ביאור למה אינו עומד על קושיא זו?

דהנה בפרשת במדבר כאשר נמנו כל א' מהשבטים במיוחד וניתן לכ"א מנינם בפרט, רואים באופן בולט איך שלכולם עולה סכום חשבון מנינם למספר המאות בשוה ממש בלי שום עודף חוץ משבט גד אשר הסכום חשבון שלו עולה העודף שלו בפרוטרוט למספר חמשים. והוא תימה גדולה איך אפשר דבר כזה אשר לא נשאר לאף אחד מי"א שבטים עוד מחשבון המאות שלו? ודוחק לומר שזה הי' ע"פ נס כי לא יעשה הקב"ה ניסא למגנא, ואיזה תועלת יוצא מנס כזה? ולומר שזה נעשה כך ע"פ טבע הוא רעיון מבהיל.

גם קשה לתרץ שהמנין לא נעשה בדיוק ז.א. שכל המנינים הם מספרים רק בערך דהיינו שעוגלו להמאה הכי קרוב להמספר המדויק שלו, לדוגמא עם הי' מותר המספר הקטן ארבעים ותשע אז הובא אחורה למאה שלפניו, ואם הי' חמשים ואחד אז הובא קדימה למאה הבא לאחריו. דא"כ קשה למה לא נעשה הסדר הזה גם עם שבט גד? ז.א. למה לא הושלך המספר שלו להמאה הכי קרוב כמו שאר שבטי ישראל? איך נשאר בדיוק חמשה וארבעים אלף ושש מאות וחמשים?

ואפי' אם תאמר שמספר הסכום העודף של בני גד הי' בדיוק חמשים, וא"כ לאיזה מאה נגרור אותו לא למאה שלפניו וגם לא למאה שלאחריו? אשר ע"כ נשאר אצלו הסכום של חמשים. עדיין קשה מרש"י בהתחלת פ' כי תשא בפסוק ט"ז ד"ה "ונתת אותו על עבודת אהל מועד". רש"י שואל שם "וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמשים...". עיי"ש שמאריך בתשובתו. ואם תרצה לומר שהמספר לא הי' מדוייק כי נגרר למספר המאה שלפניו או שלאחריו א"כ מה שואל רש"י "וכי אפשר"? אפשר ואפשר! כי ממ"נ המספר לא הי' מדוייק לא במפקד ראשון שהי' קודם שהוקם המשכן, ולא במפקד שני שהי' אחרי שהוקם המשכן.

ועוד פליאה ישנה והיא: המספר של בני לוי עולה בדיוק לשנים ועשרים אלף, וכאשר בא למספר בכורי בנ"י אז כבר לא רק שיש עודף של מאות ושל עשיריות אלא גם יחידות, שנים ועשרים אלף שלשה ושבעים ומאתים. הלא דבר הוא?

שאלה זו היא ע"פ פשוטו של מקרא ולא נמצא ברש"י שעומד על שאלה זו, מוכח שרש"י סובר שזה כ"כ פשוט שהבן חמש למקרא יבין אותה מעצמו. (שאלה זו שאלתי בעבר וכעת אכתוב מה שנראה לי ביישוב השאלה).

ומהנראה הוא שרש"י וגם שאר פשטני המקרא אוחזים בפשטות שהמספרים האלו שנתנו בפרשה הם לא מספרים מדוייקים. דהיינו שהושלכו למאה הכי קרוב. ואשר ע"כ לא הוצרך רש"י להעיר ע"ז כי הוא דבר הפשוט אפי' אצל הבן חמש למקרא שכך דרכו של עולם להשליך את היחידות לעשיריות או למאות הכי קרובים למספרים המדוייקים בכדי להקל בחשבון. וגם, כבר למד בפ' בא שהתורה נתנה מספר שהוא בערך למספר המדוייק של בנ"י, שכתוב "ויסעו בנ"י מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי" (בכ"ף הדמיון) ומובן ופשוט אצל הבן חמש שהמספר הזה הוא רק לערך ולא מדוייק. הרי שהבן חמש יודע שהתורה נותנת לפעמים מספר בלתי מדוייק.

ומה ששאלנו על מספר של בני גד שא"כ למה שונה הוא שנתנה בו מספר של חמשים ולא הושלך למספר המאה הקרוב? יש ליישב כמו שאמרנו בפנים השאלה שהטעם שנשאר במספר חמשים מפני שמספר בני גד הי' בדיוק חמשה וארבעים אלף ושש מאות וחמשים, ור"ל שמספר החמשים הוא בדיוק חמשים וע"כ א"א להשליכו לא לכאן ולא לכאן.

ומה ששאלנו שא"כ מה שואל רש"י בפ' כי תשא. יש לתרץ שרש"י משתמש כאן בא' משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. שהרי מספר בני גד הי' בכלל כל שאר השבטים ולמה יצא להימנות במספר של חמשים ללמד שכמו שמספר חמשים נשאר בדיוק חמשים כמו שהי' במפקד שני לאחר שהוקם המשכן בפ' במדבר, שהרי בשניהם הי' מספר בנ"י שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים. והחמשים האלו הם החמישים של בני גד כי הרי שאר כל השבטים הם במספר מאות. ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא שמלמד על שאר השבטים שהם ג"כ נשארו במספר המדוייק לא חסר ולא יתר מכמו שהיו במפקד ראשון. וע"כ היטב שואל רש"י איך אפשר דבר כזה כנ"ל.

ומה ששאלנו למה יצאו בכורי בנ"י שניתן מספרם בדיוק גדול לא רק במספר האלפים והמאות אלא גם בעשיריות והיחידות. הוא פשוט מאד דהרי הוצרכו העודפים על כ"ב אלף לפדות א"ע ע"י נתינת חמשת שקלים כ"א מהשלשה ושבעים ומאתים העודפים על הלוים ובמילא הוצרכו להמנות בפרוטרוט.

ומה שנשאר עדיין בלי הסבר לכאורה ע"פ פשטות המקרא למה הי' מספר הלויים בדיוק כ"ב אלף לא יותר ולא פחות. וע"ז כבר מביא רש"י בפירושו מהגמרא (בכורות ה, א) שהמספר באמת לא הי' מדוייק כי בפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים. ומתרץ רש"י מה שמתרץ ע"פ רז"ל, עיי"ש בפירושו, והעיקר שבמילא נתיישבו כל הקושיות של הבן חמש ונשאר הכל אצלו בתכלית הדיוק והפשטות, כפי פשוטו של מקרא.