בלקו"ש ח"ו ע' 46 מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שכלל זה (המובא בברייתא יבמות יג, ב בשם רבי נחמיה) הוא מובן ופשוט על דרך הפשט, עד שאין רש"י זקוק לפרשו, ולכן אין רש"י מפרשו בפעם הראשונה שנזכר תיבה זו בכתוב, והוא בס"פ נח (יא, לא) "ללכת ארצה כנען", שפירושו: ללכת לארץ כנען, כי פשוט הוא. ורק במקומות שיש "משמעות אחרת או שיש איזה קושי" בדבר, אזי טורח רש"י לפרשו, וכמו בבראשית יד, י' "הרה נסו - להר נסו", וכן שם כח, ב "פדנה - לפדן, ביתה בתואל - לבית בתואל", עיין שם הביאור בתיבות אלו[1].

ועל פי כלל זה בביאור דברי רש"י, ניתן לבאר כן גם בשאר כל המקומות שרש"י טורח לפרשם:

א) בראשית לב, ד': "ארצה שעיר - לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה". לולא פירוש זה של רש"י היה ניתן לפרש ש"ארצה שעיר" פירושו: בארץ שעיר, שהרי בתחילה כתוב שם "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו", וממילא "ארצה שעיר" פירושו: [היושב] בארץ שעיר. ועל כן מפרש רש"י שלא כן פירושו, שכיון שיש כאן ה"א בסוף תיבה היא באה במקום למ"ד בתחילתה ולא במקום בי"ת.

ב) שם מו, א': "בארה שבע - כמו לבאר שבע, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחלתה". כאן החידוש ש"באר שבע" אינו רק צמד של שתי מילים סמוכות כמו "ביתה בתואל", כי אם זהו שם אחד של העיר, אלא שבאה בשתי תיבות, ואי אפשר להפריד ביניהם כלל, וממילא היה ניתן לומר שיש לכתוב "באר שבעה"[2], לכן מפרש רש"י שגם כאן כלל זה נכון, שכן הכלל הוא שמטילים ה"א בסוף אותה תיבה שהלמ"ד באה בתחילתה.

ג) שמות טו, כג: "ויבאו מרתה - כמו למרה, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה". כאן החידוש הוא פשוט, שלולא פירוש רש"י היה ניתן לומר ש"מרתה" הוא שם מקום, והה"א של מרה היא חלק משם המקום כמו "מרה", ולכן מפרש רש"י שהה"א שבסוף תיבה היא במקום למ"ד בתחילתה, והתי"ו הוא במקום הה"א של "מרה".

ד) דברים לג, כז: "מענה - כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה". גם כאן החידוש הוא פשוט, שלולא פירוש רש"י היינו חושבים שכך הוא נקרא "מעונה", שהרי לא נזכר לפני כן תיבת "מעון", ולכן מפרש רש"י ש"מעונה" היינו "למעון".