בגליון דפרשת וארא תשמ"ז הבאתי פירש"י בפרשת וארא ד"ה יהי' נביאך (ז, א): "...וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות והוא מגזירת ניב שפתים (ישעי' נז, יט), ינוב חכמה (משלי י, לא), ויכל מהתנבאות דשמוא' (שמוא' א' י, יג)...", עכ"ל.

ושאלתי שם:

א) לאחר שרש"י כותב: "וכן כל לשון נבואה וכו'" מה מוסיף בזה שכותב: "ויכל מהתנבאות דשמואל", הרי גם שם הוא לשון של נבואה כמו בכל מקום.

והרי גם בחומש יש כמה פסוקים שיש בהם לשון של נבואה כמו: "...ויתנבאו ולא יספו" (בהעלותך יא, כה); "... ויתנבא במחנה (שם, כו); "... מתנבאים במחנה" (שם, כז).

ואם כן, צ"ל מהו היתרון בפסוק זה שמביא רש"י על פסוקים הנ"ל.

ועוד, בספר שמוא' גופא באותו מעשה שרש"י מביא ראי' משם, כתיב בכמה פסוקים לפני זה: "...והמה מתנבאים" (שם, ה); "...והתנבית עמם וגו'" (שם, ו); "...ויתנבא בתוכם" (שם, י); "...עם נבאים נבא וגו'" (שם, יא).

ב) למה אומר רש"י (ויכל מהתנבאות) דשמואל, והרי לכאו' כוונתו של רש"י לציין המקום של פסוק זה. שהרי הפסוק עצמו מדבר בנוגע לשאול.

ואין דרכו של רש"י לציין מקום של פסוק באופן זה. וכמו שרואים בפרש"י זה גופא, שמביא ראי' גם מישעי' ומשלי ואינו אומר: "(מגזירת ניב שפתים) דישעי'", או "(ינוב חכמה) דמשלי".

לאחרונה ראיתי בספר 'יוסף הלל' על פירש"י זה, וז"ל:

"...הנה מה שמביא מפסוק ויכל מהתנבאות הנאמר בספר שמוא' א (י, יג) אצל שאול, הוא רק להנצל מתפיסתו של הראב"ע שבתיבת נביא האל"ף שורש, ע"כ הביא רש"י ששם נאמר מהתנבות בלא אל"ף, וכמ"ש בזה בגור ארי', ע"ש. א"כ שיבוש גס הוא מה שנדפס מהתנבאות (באלף) כי חוץ ממה ששינו מלשון הכתוב השחיתו הכוונה, כי מה ראי' הביא מתיבת מהתנבאות" שהוא מגזירת ניב. ובדפוס אלקבץ בא לנכון, "מהתנבות".

ואגב ראיתי לעורר, כי ברש"י כת"י קלף במקום "דשמואל", הוא "דשאול", ונכון, עכ"ל.

אבל עדיין צריך עיון גם לדבריו, מה שרש"י אומר "דשאול", דבר שאינו רגיל בכך.

וגם צריך להבין למה אין רש"י מביא ראי' ממה שנאמר (שם, ו): "...והתנבית עמם וגו'". שגם שם נאמר "והתנבית" בלא אל"ף.

ואולי אפשר לומר שלכן אמר "דשאול" לשלול הראי' משם, ששם אמר זה שמוא'.

אבל צריך עיון מהו החילוק בין "והתנבית" שנאמר בלא אל"ף "להתנבית" שנאמר בלא אל"ף.

עוד שאלתי בקובץ הנ"ל עוד כמה שאלות שעדיין לא זכיתי לביאור על זה, ומפני שלימות הענין אכתבם כאן בשינו קצת והוספות.

א) בנבואה יש כמה אופנים:

יש נבואה שהנביא אומר עתידות, ויש שהנביא אומר תנחומים, ויש שהנביא אומר תוכחות. והרי רש"י אומר כאן: "כל לשון נבואה", ואם כן למה מסיים רש"י: "...אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות".

ב) מה נוגע כאן זה שרש"י אומר "המכריז ומשמיע", למה אינו אומר "(אדם) המדבר".

והרי הראי' שרש"י מביא "מניב שפתים" ומ"ניב חכמה" אינו על אופן הדיבור (מכריז ומשמיע) אלא על עצם הדיבור.

ג) ומה נוגע כאן מה שרש"י אומר: "לעם". הרי יש כמה נבואות שהנביא בא אל היחיד ואומר לו נבואה ולא הי' באופן שהוא "מכריז ומשמיע" לעם.

ועל דרך שהי' בעניננו גופא. זה שהקב"ה אמר למשה "ואהרן אחיך יהי' נביאך" הפירוש הפשוט בזה הוא שאהרן יהי' המתורגמן של משה (כמו שפירש"י כאן) בשעה שידבר אל פרעה. ואין הכרח שזה הי' באופן של "מכריז ומשמיע לעם".

ולכאורה על פי פשטות, בא משה ואהרן ודיברו רק לפרעה, בפני שרי פרעה.