(בראשית לז, ג) וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. פרש"י: לשון כלי מלת כמו כרפס ותכלת וכמו הכתונת הפסים דתמר ואמנון, ומדרש אגדה על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים.

ראה בשפתי חכמים דמבאר דלפי פירוש הא' קשה למאי נפק"מ אמר קרא שעשה לו כתונת פסים? אי משום להורות לאדם שלא ישנה לבין הבנים אין זה משמעות הקרא דהא לא כתיב וראו אחיו שעשה לו כתונת הפסים אלא ודאי משום חלומותיו ודבריו היו מתקנאין בו ולכן הביא מדרש אגדה. וראה במדרש רבה (שם, ח) פסים שהיתה מגעת עם פס ידו, ד"א שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס יד, פסים שהפיסו עלה איזה מהם יוליכה לאביו ועלה ליהודה, פסים ע"ש צרות שהיגועוהו פ"א פוטיפר סמך סוחרים יו"ד ישמעלים מ"ם מדינים, ד"א פסים ר' שמעון בן לקיש בשם ר' אליעזר בן עזרי' "לכו וראו מפעלות אלוקים" וכתיב בתרי' "הפך ים ליבשה".

למה אתי בשביל שיקרע הים לפניהם פסים, פס ים וראה בפי' יד משה שם. יש אומרים שהכתונת הי' בגד שיעקב לקח מעשו כשמכר לו את הבכורה והי' של אדם הראשון. וכל מי שהוא בכור היתה הכתונת הולמת אותו ומפני שהועברה הבכורה מראובן ליוסף בגלל החטא הקל שעשה לכן הלבישו הכתונת הזאת. ובמפרשים איתא שהכתונת הי' במקום בגדי כהונה (וראה גם בצפנת פענח עה"ת) והרמז לזה כי כתנת פסים בא"ת ב"ש בגימטריא ק"ה כמו בגדי כהונה.

בגמ' שבת (י, ב) אמר רבא בר מחסיא אמר ר' אחא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת (ראה רש"י מהרש"א ועוד) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (עי' בתוד"ה ה"ג נתגלגל) וראה בבן יהוידע דהקשה מהו לשון מתגלגל ותירץ בג' אופנים; א. כי גזרת גלות מצרים הי' ת' שנה ולא נתפרש שם המקום אלא רק נאמר בארץ לא להם סתם וכבר התחילה הגלות בארץ כנען וא"כ בדין הוא שיהיה נשלם בארץ כנען אך נתגלגל הדבר של גזירה מארץ כנען למצרים בשביל ענין המכירה.

ב. עפ"י מ"ש "לעולם ה' דברך נצב בשמים" כלומר דבר הוא הגזירה שיהא דבור קשה ישאר בשמים ולא ירד לארץ. וכן הגזרה של הברית בין הבתרים היתה נצבת בשמים ולא ירדה למטה אך כיון שהיה עוון קנאת השבטים באחיהם נתגלגל הדבר מן השמים וירד לארץ.

ג. נתגלגל הדבר, קאי על הקנאה, שאותיות 'קנאה' הם אותם אותיות של 'נאקה' מצרות הגלות וכמ"ש "וישמע אלוקים את נאקתם".

הטעם שלא חש יעקב לזה מבואר בספר פרדס יוסף (וישב שם) שהרי לבן רימה את יעקב כשנתן לו את לאה, ולולי זאת הי' יוסף הבכור ויכול יעקב לשנותו בדין בין הבנים. וז"ש בדרש אילו יודע ראובן שיכתב עליו "וישמע ראובן ויציליהו" על כתפי' הי' מוליכו. ובאמת לא ניצל ע"י ורק היתה לו מחשבה טובה (כמעשה) וא"כ הי' יוסף הבכור לפי מחשבת יעקב שסבר על לאה שהיא רחל ומותר הי' לשנותו בין הבנים.

והנה הרמב"ם (הל' נחלות פ"ו הלכ' יג) כתב צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף. ובטור פסק (חו"מ סי' רפב) הנותן נכסיו לאחרים והניח בנים אע"פ שמה שעשה עשוי וזכה המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו להעביר הנחלה, אפילו אם אין היורשים נוהגין כשורה. ומדת חסידות שלא יעיד שום אדם חשוב בצוואה זו שמעבירין הירושה מהיורשים אפילו ממי שאין נוהג כשורה לחכם שנוהג כשורה. וארז"ל שלא ישנה אדם בין הבנים אפילו דבר מועט שלא יבוא לידי קנאה. והבין הב"ח דכוונתו להביא ראי' ממחז"ל הנ"ל שלא יתן לאחרים ויניח את בניו. ואין נראה לי כלל הראי', דהתם בחייו קאמר שלא ישנה וכ"כ הרמב"ם. אבל מיד קודם מיתתו רשאי לשנות, וכדילפינן מ"ביום הנחילו את בניו" דרשאי לרבות לאחד ולמעט לאחד.

דאם לא כן יהיו דברי רז"ל סותרים זא"ז. והטעם שקודם מיתתו רשאי לשנות מביא תורה תמימה (וישב שם (והאמת שאין דבריו מבוארים כ"כ ואכ"מ)) כיוון שמצוה לקיים דברי המת ואם יתקנאו ויתחרו עבור זה אין זה קיום אמיתי. ועפי"ז תיפול קושיות כמה מהאחרונים למה השמיט השו"ע דין דאל ישנה אדם בין הבנים, משום דסב"ל דאין מקומו בהל' נחלות דשם מותר לשנות קודם מיתה ואדרבה על הראשונים אנו מתפלאים למה כתבו דין זה כאן ולא בהל' דעות וכיו"ב. ויש בזה עוד: ובהקדם קושיית היפה תואר (מדרש שם) הרי יעקב שינה עוד פעם את יוסף משאר בניו באמרו, "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". ופרש"י שכם ממש, היא תהי' לך חלק אחד יתירה על אחיך. ודחק ותירץ: א. שמאחר שהי' מלך לא יתקנאו בו אחיו בזה שראוי לחלוק כבוד למלכות ולא נתקנאו בו רק במה שהרימוהו על כל ארחיו בהיותו הדיוט.

ב. שהשכם אחד אשר נתן לו הי' השכר בשביל שעסק בקבורת בניו כי היא הי' העיקר ולכן בא בשכרו. אבל לפי הנ"ל לא נצרך לב' טעמים הנ"ל שהרי יעקב אמרו (ובלשון הפסוק) "הנה אנכי מת" קודם מיתתו הי' ולא שייך בכלל חשש זה וכדלעיל.