בראשית ל"ז, ל"ה רש"י ד"ה 'אבל שאולה': "כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר כו' ומדרשו גיהנם סימן זה הי' מסור בידי מפי הגבורה כו'".

לכאורה כיון שכפשוטו לשון קבר הוא ומסביר גם תוכן התיבות "אבל שאולה" שהכוונה שירד כשהוא אבל - לקבר, כלומר שלא יתנחם עד שימות, למה יש צורך ב"מדרשו".

ויש לומר בדרך אפשר, שבעצם כל התיבות "כי ארד אל בני אבל שאולה" מיותרת שהרי כבר נאמר "וימאן להתנחם", ואם לא יהיה כתוב במקום אחר שכן התנחם, הרי תיבות אלו קיימות לעולם (כל זמן שהוא חי כתוב עליו וימאן להתנחם) ובמילא הרי זה עד שימות.

ובפרט לפי מה שרש"י מבאר בד"ה וימאן להתנחם ש"אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי", הרי כיון שיוסף חי לא יתנחם כל ימי חייו (של יעקב).

ויש להוסיף שגם אינו מצוי כ"כ שתיבת קבר יקרא בתורה "שאול" וכמדומה שאין בכלל לשון שאול על קבר, ומה שנאמר גבי קרח (במדבר טז, ל-לג) וירדו חיים שאולה, אינו (כ"כ) לשון קבר אלא לשון תהום, משא"כ בנביאים וכתובים שיש כו"כ פעמים, ולכאורה המקומות הנזכרים בנ"ך (תיבת שאול) הוא באופן של שלילה, שכשמדובר על מי שלא התנהג כראוי וכיו"ב, נזכר עליו גם הקבר בלשון שאול, וכנ"ל גבי קרח ועדתו.

ולכאורה גם כאן הזכיר יעקב הקבר בלשון שאול, כיון שאמר שאקבר באבל, הרי זה שלא כדרך הרגיל, לכן הזכיר שאול (ולא קבר).

ונמצא שאם נפרש כפשוטו "באבלי אקבר" יוקשה ב' קושיות, א) שלכאורה מיותר, שהרי מובן מתחילת הפסוק. ב) הלשון שאול אינו רגיל.

לכן, י"ל בדא"פ, הביא רש"י מדרשו שהכוונה בתיבת שאול על "גיהנם".

שלפי הפירוש של המדרש, אין זה קשור בכלל למה שנאמר לפני זה וימאן להתנחם, שאין מדבר כאן על ניחום, אלא על גיהנם, שבגלל שהוא אבל על בנו הרי אינו מובטח כבר שלא יראה פני גיהנם, וכמובן שגם השאלה שלא מצאנו בתורה קבר שנקרא שאול, אינה, שהרי אין הכוונה לקבר.

ואעפ"כ לא כתב רש"י פירוש המדרש בראשונה, שלפי המדרש הי' צריך להיות כתוב כי באבלי על בני ארד שאולה, שאז הי' הפירוש שבגלל שמת הבן בחייו ונהי' אבל, בגלל זה ירד לשאול שהוא הגיהנם, אבל כיון שכתוב "אבל" ליד "שאולה" משמע שהדגש כאן הוא על האבילות עצמה, שבעוד שהוא אבל ירד לשאול (לקבר) ולא יתנחם לעולם.

בנוסף לזה שי"ל שבכלל ענין הגיהנם אינו נכנס כ"כ בפשש"מ (בתיבת שאול).