בראשית מא, א רש"י ד"ה ויהי מקץ "כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ סוף הוא".

לכאורה יש כאן אריכות גדולה, שהרי לא כל פעם שרש"י אומר כתרגומו הוא גם מביא את התרגום עצמו, וכאן הביא את התרגום עצמו שהוא תיבת "מסוף", ואחר כל זה מוסיף "וכל לשון קץ סוף הוא" שלכאורה מובן הוא לאחר שאמר כתרגומו, ואעפי"כ גם הביא את התרגום עצמו.

והאם י"ל, שתיבת מקץ שייך (ודומה) לכאורה לתיבת קצה, והתוכן הוא לכאורה שוה, ששניהם מתפרשים סוף, שגם קצה הוא - הסוף של הדבר, וכמו (במדבר לד, ג) "..מקצה ים המלח קדמה" הסוף של ים המלח מצד מזרח. שקצה הוא (גם) לשון גבול, שבדרך כלל "גבול" מתאר את סופי המקום.

אבל תיבת קצה ניתן גם לפרש התחלה, שהרי גם תחילת הדבר הוא בקצה (הראשון) שלו.

ובפ' וירא (בראשית יט, ד) ברש"י ד"ה כל העם מקצה, מקצה העיר עד הקצה כו', הרי שקצה שייך גם לתחילה.

ואם מקץ הוא דומה למקצה (קצה), הרי אין ברור מה הכוונה בתיבת מקץ שנתים ימים האם הכוונה לתחלת שנתיים ימים או בסוף, ולכן, י"ל, פירש"י שלשון קץ סוף הוא, שאעפ"י שמקצה יכול להתפרש גם מתחילה אבל מקץ הוא רק לשון סוף.

ומפני שבכל זאת תיבת מקץ דומה למקצה, וכנ"ל, והרי מקצה מתפרש גם התחלה (כמו בקצה העיר ועד קצהו) לכן י"ל, מסתייע עם התרגום, וכדי להבהיר כוונתו (את מה בא להדגיש) אינו מסתפק בהבאת (סתם) את התרגום, אלא הביא מה הוא מתרגם - מסוף.

והנה עפ"י הנ"ל יש לומר בדרך אפשר שלכן בפ' ראה (דברים טו, א) כתוב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, ולא מקצה שבע שנים גו', שמקצה אינו ברור כ"כ למה הכווה האם בתחלה או בסוף. ולכן כתוב מקץ, שכפירש"י כאן (בבראשית שם) "כל לשון קץ סוף הוא".

אלא שלפי"ז צ"ע למה בפי"ד, כח (בפ' ראה) - כתוב מקצה שלש שנים גו', והרי שם הכוונה מסוף, והיה ראוי להכתב בלשון ברור יותר מקץ, ובפרט שבשני פסוקים לאחרי זה (טו, א) כתוב מקץ שבע שנים גו'.

וי"ל בדא"פ שבפסוק הזה (של מקצה שלש שנים גו') אי אפשר לטעות ולחשוב שהכוונה לתחילת שלש השנים, שהרי נאמר בהמשך "תוציא את כל מעשר תבואתך גו'", שזה מראה שה"מקצה" הוא הסוף של שלש שנים, שאז יש לו מעשר שאסף במשך שלש השנים, שלכן (יד, כט) ובא הלוי ... והגר והיתום והאלמנה גו', כי במשך השלש שנים אסף מעשר ראשון השייך ללוי, ובשנה השלישית הנה במקום מעשר שני נותנים מעשר עני, ולכן יבואו הגר והיתום והאלמנה שהם עניים, ואכלו ושבעו.

ואף שמקץ הוא לשון יותר ברור (מ"מקצה") שהכוונה לסוף, אעפי"כ כתבה כאן התורה לשון מקצה, מאיזה טעם.

ויתכן שזה גם קשור עם טעמי המקרא וכלשון המובא בשער היחוה"א (פ"ז) "מטעם הידוע ליוצרה".

והאם י"ל שבדרך רמז רמזה התורה דוקא בלשון זה, וכנ"ל שמקצה יכול להיות הפי' גם על הקצה הראשון, שגם כאן הרמז הוא שמקצה שלש שנים, שהנתינה שאתה נותן בשנה הזאת היא בעצם בשביל תחילת ה"שלש שנים" שהרי נותן עתה את מה שאוסף במשך כל שלשת השנים. משא"כ גבי שמיטה לא שייך לומר שהשמיטה התחילה בתחילת השבע שנים, ולכן נאמר שם, מקץ (שבע שנים).

להעיר מדבר מלכות (חנוכה ה'תשנ"ב) על פ' מקץ אות ט' ".."קץ הימים" סוף הגלות ("כל לשון קץ סוף הוא") ו"קץ הימין" התחלת הגאולה ("יש מקץ שהוא תחלה")" עכ"ל. והמקור ל"יש מקץ שהוא תחלה" הוא ראב"ע שלח יג, כה. ולכאורה רש"י אינו סובר כן. אלא שכ"ק אדמו"ר משתמש עם שתי האפשרויות של פירוש (ושיטת) רש"י וגם עם שיטת ראב"ע, כיון שעי"ז מתפרש סוף הגלות ותחילת הגאולה.

בראשית מה, יא רש"י ד"ה פן תורש "דלמא תתמסכן לשון מוריש ומעשיר".

לכאורה אין תיבה זו (תורש) קשה להבינה, ובפרט לפי תוכן הפסוק וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב מן תורש גו', שכיון שאין מה לאכול הוא יהיה רש (עני (מאוכל וכו')).

ורש"י מביא את התרגום (עצמו) אפי' מבלי לומר כתרגומו. שלכאורה הוא מראה על הכרח יותר גדול להשתמש בתרגום.

וי"ל בדרך אפשר שבעצם תיבה זו יש בה כמה משמעויות, א) לשון גירושין כמו (דברים ד, לח) להוריש גוים גדולים גו', ועוד. ב) לשון ירושה. ולאידך תיבת "תורש" (מלשון דלות) אינה מצויה (כ"כ) בתורה, ובפרט בנטיה של בנין נפעל, ובכלל תיבת רש (כמדומה) אינה כתובה בתורה, שבכ"מ כתוב עני, אביון, דל. - ובזה י"ל שכיון ששאר התיבות של עני כו' אינן נתנות להטותן לבנין נפאל, בלשון נוכח, נקט לשון זה - ולכן מביא רש"י מי את התרגום שהוא מפרש את זה מלשון עניות ודלות (ולא ירושה וגירושין).

ואינו מסתפק בזה, ומביא ראיה מפסוק (שמואל א' פ"ב) לשון מוריש ומעשיר. שכנ"ל אין תיבה זו מצויה, וצריך להביא ראיה שיש פסוק שנוטה תיבת רש ב"פועל" (בבנין הפעיל).

ולהעיר מתיבת תורישמו (ידי) בשמות טו, ט שרש"י מפרש בד"ה תורישמו - "לשון רישות ודלות כמו מוריש ומעשיר", ותרגום אונקלוס מפרש תשיצינון ידי, שזה מלשון גירושין (וכליון).

ועד"ז בדברים כח, מב יירש הצלצל, ומפרש רש"י בד"ה יירש - יעני, הרי שרש"י פירש גם כאן מלשון רישות ודלות. ובאונקלוס - יחסננה סקאה, הרי שהתרגום פירש מלשון ירושה.

וא"כ אין פלא שכאן נקט מיד רש"י את התרגום עצמו, על תורש, שזה דילמא תתמסכן שהרי בכמה מקומות (הנ"ל) בתורה לא פירש כן התרגום (אף שרש"י כן פירש כך), וכאן גם התרגום מפרש כן (תתמסכן - ל' רשות).

אחת מהשאלות ששאלתי בקובץ הערות וביאורים האחרון [תתיא - ע' 97] היא:

שרש"י פירש בפרשת מקץ בד"ה וירדו אחי יוסף (מב, ג): ולא כתב בני יעקב מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו להם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם, עכ"ל.

ובד"ה עשרה (שם) פירש: מה ת"ל והלא כתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו אבל לענין לשבור בר כולם לב אחד להם.

ושאלתי שם, שלכאורה אם היו מתחרטים במכירתו ונתנו להם להתנהג עמו באחוה הרי כבר לא היו שונאים אותו. ולפי זה הי' מתאים יותר אם רש"י הי' אומר רק שלא הי' אהבת כולם בשוה.

וראיתי בפירוש באר בשדה, וז"ל: ...שאין אהבתם עכשיו ושנאתם מעיקרא שוה ולזה זה אומר נפדנו בכך וזה אומר בכך כ"א לפי אהבתו אותו, עכ"ל. ועיין שם שהאריך עוד בפירש"י זה.

ובמשכיל לדוד כתב, וז"ל:

ההרגש הוא פשוט דהול"ל עשרה אחי יוסף אלא מוכרח לדרוש הכי. ומ"מ מ"ש שלא היתה אהבת כלם וכו' הוא קשה ההבנה דמהו ענין שנאה לכאן והלא כבר הקדים רש"י שהיו מתחרטים במכירתו וכו'. ונראה דה"ק שכלם נתחרטו ומ"מ לא היתה אהבת כלם כי היכי שלא היתה ג"כ מלפנים שנאת כלם שוה שהרי שמעון ולוי שהיו שונאין אותו הרבה עכשיו נכנס בלבם קצת אהבה אך דבר מועט ושאר אחיו בני לאה יותר מעט ויהודה יותר מעט וראובן יותר ובני השפחות יותר, עכ"ל בנוגע לענינינו.

ואולי יש לומר הפירוש בדבריו, שהאהבה שהיו האחים אוהבים אותו עכשיו הי' תלוי בהשנאה שהיו שהיו שונאים אותו מעיקרא. ומי ששנא אותו יותר מעיקרא אהב אותו פחות עכשיו.

ואולי יש לפרש על דרך זה גם דברי הבאר בשדה במה שכתב "שאין אהבתם עכשיו ושנאתם מעיקרא שוה וכו'".

אבל עדיין צריך עיון אם זה כוונת רש"י, ועוד שלכאורה לפי דברים הי' מתאים יותר אם הי' הלשון ברש"י להיפוך דהיינו, שלא היתה שנאת כולם ואהבת כולם שוה. שהרי השנאה הי' לפני האהבה.

במה שהק' הרב וו. ראזענבלום לעיל, הנה אולי אפשר לומר (שלא כדברי המפרשים כנ"ל) ע"פ דיוק בלשון רש"י "ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה וכו'". ז.א. שהתחרטו שמכרו אותו והחליטו להתנהג עמו באחוה בנוגע לפדיון אבל מ"מ יתכן שעדיין (אחדים מהאחים) שנאו אותו.

ומדי דברי ברש"י זה צריך ביאור קצת מה שרש"י מסיים "אבל לענין לשבר בר כלם לב אחד להם" מה זה נוגע לענינינו, מה משמיענו בזה ואיך לומדים זה מהפסוק בפשש"מ.

ראיתי מה שהקשה הר' וו.ר. (בגליון העבר [תתיא] קושיא א' וב') מדברי רש"י שויצוו אל יוסף קאי על בני בלהה, דלמה (או מנלן ד)לא שלחו אחי יוסף את בני זלפה או בנימין לבקש מיוסף שישא את חטאתם שמכרו אותו. עיי"ש.

והנה נוסף לזה יש להקשות:

א) למה לא שלחו האחים ראובן - שרצה להציל אותו1?

ב) בפסוק יח כתיב "וילכו גם אחיו" (ופרש"י "מוסף על השליחות"). ולכאורה, לפי פרש"י (שבני בלהה היו השלוחים) - "שאר אחיו" הול"ל [ולא "גם אחיו" - דמשמע כאילו הראשונים לא היו אחיו] - כיון דגם בני בלהה היו אחיו (ועדיין היו שם? (ע"ד נתן ובת שבע בהפטרת פ' חיי שרה, דמקודם הלכה בת שבע, ובעודנה שם בא נתן)). ואם נאמר ד"גם אחיו" קאי אבני הגבירות - א"כ בהשליחות היו בני זלפה בכלל ג"כ2?

ואולי י"ל דמנלן דהי' רק בני בלהה - משום דכתיב (נ, יז) "ויבך יוסף בדברם אליו" (לשון רבים), ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, א"כ שנים היו, ומסתברא דבני בלהה היו וכדלעיל שהיו מקורבים לו יותר.

והא דלא שלחו ראובן או בנימין - י"ל דלא הי' מספיק בקשת רחמים (ע"י אוהב) כ"א סליחה (מעצמם). וק"ל.

עוד י"ל - הא דלא שלחו ראובן או בנימין הוא כמ"ש לפנ"ז דהוכחת רש"י עפ"י דברי הגו"א דהיו בני בלהה דוקא דאין סברא שיהיו מגלים סוד שלהם שמכרו את אחיהם לשום אדם - א"כ ראובן בנימין בכללם.

ב. קושייתו הג' למה בפ' ויחי פירש שבני בלהה היו רגילין אצלו ובפ' וישב פירש שיוסף הי' רגיל אצלם - לכאו' הוא פשוט. דבפ' וישב הי' לקרבם, דבני לאה היו מבזין אותם כמו שפרש"י3, ולכן בטח לא היו רגילים אצלו כי אם שיוסף הלך אצלם. אבל הכא דיוסף משנה למלך לאו אורחא דארעא שהוא ילך אצלם, אלא, שנתן להם רשות לבוא לפניו. ובפרט לפי מ"ש רש"י בבפסוק טו כתיב "ויראו אחי יוסף" - סתם, ופרש"י הטעם "לפי שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף" - דכל השבטים היו רגילין לבוא לפניו, ולא איפכא. גם עכשיו מאיזה סיבה הוצרכו בני השפחות להיות מקורבים - דאם חרטו בני לאה על שנאת יוסף, מכ"ש שנזהרים עתה מלבזות בני השפחות. גם - לגבי המצריים גם בני לאה לא היו חשובים עד שראו שתלו מלכי כנען כתריהם על ארונו של יעקב (נ, יד ובפרש"י).

גם קושייתו הד' דמה מכריח רש"י לומר שהי' איזה שנאה מבני בלהה ליוסף, ומקשה דלפי רש"י דלא דברו השבטים אחד בפה ואחד בלב - אם הי' להם שנאה לא היו מדברים עם יוסף. גם בפ' מקץ שפרש"י שלא הי' אהבת כולם ושנאת כולם שוה משמע שהי' מי שהי' לו אהבה ולא שנאה, ועוד משמע דכולם התחרטו על מכירת יוסף - אפילו בני לאה -

גם זה מילין דפשיטין, כי יש לחלק בין "והוא נער את בני בלהה" שהי' לפני שהתחיל החלומות. ואז, נוסף להשנאה של אחי יוסף על הדבה שהי' מביא - גם על החלומות שאמרו "המלוך תמלוך עלינו". ובזה הי' שנאה כפולה ליוסף. ובני בלהה ובני זלפה אף שיוסף קירבם - גם הם נתרחקו מיוסף, אבל לא לפי ערך בני לאה.

ומ"מ לא קשה מ"ש רש"י דהתחרטו כל אחי יוסף על שמכרו אותו - דאין הפירוש שעזבו בני לאה שנאתם בתכלית (או אפילו במקצת), כ"א על הרעה שגרמו לאביהם. וק"ל.