בספר "בכרם חב"ד" כרך ראשון (ע' 87) מביא מבוך מאמרי דא"ח כת"י סיפור אודות הצ"צ, שבעת היותו במינסק שאלוהו איך לכתוב בגט השם 'בת שבע' אם בתיבה אחת או בשתים וכתב להם "תמכתי יתדותי בשלש עשרה תיבות", וכשלא הבינו הפירוש ביאר להם עפ"י הגמרא סנהדרין (דף כב, ב) עה"פ (מלכים א, טו) ותבוא בת שבע החדרה, מלמד שקינחה בת שבע בשלש עשרה מטפחות, ופירש רש"י שההוכחה לזה מהא דיש שלש עשרה תיבות בפסוק, עי"ש.

הרי מוכרח מכאן דבת שבע יש לכתוב בתיבה אחת, דאם נחשיב בת שבע לשתי תיבות נמצא שיש ארבע עשרה תיבות. ע"כ מהביכל.

והנה סיפור זה מובא בכמה ספרים גם על גדולי ישראל אחרים, וראי' זו מובאת כבר בבאר היטב באהע"ז (סימן קכט אות מה) בשם ר' שלמה אלגזי, וכפי שכבר העיר המהדיר בשולי הגליון שם.

ויש לתמוה תמיהה עצומה לכאורה - דלפי זה מדוע בכל מקום בתנ"ך שמוזכר בת שבע (והם עשר במספר) הנה בת שבע כתובה בשתי תיבות, ומדוע לא יהא מזה הוכחה להיפך שיש דווקא לכתוב בשתי תיבות.

פירוש חדש בשם בת שבע

ונראה לתרץ בהקדם דיש לחקור בשרש השם בת שבע, דהנה פעם ראשונה שמוזכר בת שבע הוא בשמואל ב' יא, ג. לאחר שדוד ראה אותה כתיב "וישלח דוד וידרוש לאשה ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי".

והנה בתיבת "ויאמר" לא ברור מי אמר, ונדחקו המפרשים שאולי נער דוד אמר לו כן עי"ש. גם לא ברור מה הפירוש "הלא זאת" היה לו לומר "זאת", עיין במפרשים שנדחקו.

ולולא דמסתפינא הייתי אומר פירוש חדש בתיבות אלו ובהקדם עפ"י המבואר בגמרא (שבת נו, א): כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה ... כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, ומשום זה הרי היא פנויה.

ומסתבר לומר לפי זה שמדברי דוד המלך עצמו לומר דהיא אשת אוריה ולכן מותרת לו כי הוא יצא למלחמה וכתב גט כריתות לאשתו. ומעתה מסתבר לומר דגם מה שאמר "הלא זאת בת שבע בת אליעם" גם זה נתינת טעם על שמותר לו לקחתה לאשה כי אין עליה דין של אשת איש וכדלהלן.

ובהקדם עפ"י מה שמצינו בגמרא (סנהדרין סט, ב) דבדורות קודמים היו מולידים בקטנותם ומוכיח מהא דכל שנותיו של אחיתופל היו שלשים ושלש שנה דעליו נאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, והוא היה אביו של אליעם כדכתיב (ש"ב כג, לד) אליעם בן אחיתופל הגילוני, ואליעם היה אביה של בת שבע אמו של שלמה המלך, ואחיתופל הרי מת בהיות שלמה בן שבע שנים, הרי שכל אחד מהם הוליד בהיותו בן שמונה. עי"ש.

נמצא דלפי חשבון זה ביתו של אליעם היתה בת שבע שנים כאשר דוד ראה אותה (דהרי לאחר שנה שנולד שלמה היתה בת שמונה שנים), ובמילא יש לה דין דקטנה שאין קדושיה קדושין מן התורה ולכן אין עליה דין דאשת איש.

ואפשר לומר דזהו כוונת דוד שאמר "הלא זאת בת שבע" היינו הרי זאת קטנה כי היא בת שבע שנים בלבד ולא ששמה היה בת שבע כלל אלא שכוונתו לומר שיש עליה דין קטנה כי היא אינה אלא בת שבע שנים.

ואם תמצא לומר דאפילו קטנה, אם אביה מקדשה הרי היא מקודשת מן התורה, יש לומר דזה דווקא כאשר האב יש לו דין גדול דאז הוא זוכה בביתו הקטנה, משא"כ כאשר האב עצמו קטן שאין לו דין זכיה כלל, יש לומר שכמו כן אין לו זכיה בביתו לקדשה והרי היא כיתומה שזכתה לעצמה ואינה בת קדושין לקדש עצמה. (ואף שהוליד - אינו איש, כדמוכח בסנהדרין סח, ב, דבנו של קטן לא נעשה בן סורר ומורה דכתיב כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן).

ויש לומר דבכה"ג גם לאחר שהאב גדל ונהיה בן שלש עשרה אינו זוכה בביתו הקטנה כי היא כבר זכתה בעצמה.

וזהו שמוסיף דוד לומר "הלא זאת ... בת אליעם" שהוא עצמו היה קטן בהיוולדה, כנ"ל מסנהדרין, ולכן הרי זה עוד סיבה שמותרת לו.

ולאחר זה מוסיף שאפילו אם תמצא לומר שבכל זאת מדרבנן צריכה בכה"ג גט דלהוי כקטנה שקדשוה אחיה או אמה, לכן אמר הרי היא "אשת אוריה החתי" והוא הרי נתן כבר גט כריתות כנ"ל.

ומעתה יומתק היטב דכל פרט בכתוב הוא דברי דוד בטעם שמותרת לו וזהו דכתיב:

"ויאמר הלא זאת בת שבע" - הרי היא קטנה בת שבע שנים בלבד.

"בת אליעם" - גם אביה היה קטן בהיוולדה.

"אשת אוריה" - שנתן כבר גט כריתות.

ולפי זה יש לומר שהיות והיותה בת שבע בלבד זהו טעם היתר הראשון לכן מאז קראו לה כולם בכינוי בת שבע להדגיש ולהורות על ההיתר בזה ולכן בא דווקא בשתי תיבות.

אך בדורות לאחר זה כאשר נתנו שם לבנות שנולדו בשם בתשבע להורות על החביבות לאם שלמה המלך, מסתבר דיש לכתוב בתיבה אחת כשאר שמות נשים ואנשים וכמו בנימין שהכוונה בן ימין (רש"י בראשית לה, יח) ובכל זאת השם נכתב בתיבה אחת וכיו"ב.

ובזה יומתק מה שיש להתפלא מדוע מצינו דווקא שם בת שבע ולא מצינו שם בת שנים, בת שלש או בת שמונה בת תשע וכיו"ב, אך לפי הנ"ל יובן היטב.

אלא דיש קצת לעיין מדוע לא נזכר בגמרא הא דהיותה קטנה כטעם להיתר, ונראה לומר דנזכר ברמז והוא בגמרא כתובות דף ט, א דאמרינן אשת איש שנבעלה אסורה לבעלה (ולבועלה) "וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה" (מפני מה לא אסרו בת שבע על דוד - רש"י) "התם אונס הוי" (עיין יבמות לה תד"ה אע"פ, דכשם שבאונס מותרת לבעל כן מותרת לבועל).

ויפלא מאד לאמר על דוד המלך שהיה זה אונס, לכן נראה יותר לומר דהגמרא קיצרה כאן והכוונה משום שהיא היתה קטנה, ואמרינן ביבמות לג, ב, דפתוי קטנה אונס הוא.

ולאחר זה מוסיפה הגמרא ההיתר השני "איבעית אימא כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני ... כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו".

ועיין סנהדרין קז, א "תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה". - פגה היינו תאנה שלא ביכרה כדכתיב (שה"ש ב, כג) התאנה חנטה פגיה, ובלקוטי הש"ס להאריז"ל כ' "דע כי בלשון חז"ל נקראת התאנה בנות שבע כמ"ש בריש מסכת שביעית, ולכן אמרז"ל על בת שבע שאכלה פגה".

ועיין ספר קהלת יעקב ערך בת שבע דהמלכות נקראת בת שבע "לפי שכלולה משבע מדות שכל אלו משפיעים אליה בסוד הנחלים הולכים אל הים, וגם נקראת בת שבע לפי שבינה נקראת שבע והיא בת לבינה, כן מבואר בזהר ויחי רל"ז ע"א".

עוד כ' שם "ויש לומר ט' פעמים "אהי"ה אדנ"י" גימטריא "בת שבע", אהיה בחינת בינה, אדנ-י בחינת מלכות, ועד יסוד בינה יש ט' מדות, וכן עד יסוד מלכות זהו ט' פעמים".

ועיין בארוכה בהקדמת הזהר ענינים נפלאים אודות דוד ובת שבע ועיין זהר פרשת נח דף עג, ב ושם איתא: "א"ל רבי אבא והא תנינן דבת שבע דיליה הוה דדוד מלכא הוה מן יומא דאיתברי עלמא, אמאי יהבה קוב"ה לאוריה החתי מן קדמת דנא א"ל ... ורזא דבת שבע דאתייהבית לאוריה החתי בקדמיתא פוק ודוק ותשכח, אמאי אתייהבית ארעא קדישא לכנען עד לא ייתון ישראל ותשכח מלא דא וכלא רזא חדא איהו ומלא חדא". עיי"ש.