בפרשת שלח פי"ד פל"ד: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו עוונותיכם ארבעים שנה, וידעתם את תנואתי".

הנה ב'ספרי זוטא' (המיוחס להתנא ר' ישמעאל) פרשתינו שם, נעמד על תיבות אלו וכתב וזה לשונו: "כמספר הימים אשר תרתם, אמר ר' ישמעאל וכי ישראל תרו אותה, אלא לפי שהיו שלוחין, ששלוחו של אדם כמותו בכל מקום, ר"ע אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר (ויקרא כג, ח) "והקרבתם אשה לה'". והלא הכהנים היו מקריבין, אלא ששלוחו של אדם כמותו". וה'ספרי זוטא' ממשיך להביא כל השיטות בזה, כל חד מהם מאיפה הוא לומד דין זה דשלוחו של אדם הוה כמותו.

ולכאורה צריך ביאור: א) כיון דמכאן יליף ר' ישמעאל דין זה דשלוחו של אדם הוה כמותו, א"כ למה לא מביאה הגמרא פסוק זה במסכת קידושין דף מא כשמביאה הגמרא הפסוקים שמהם לומדים ששלוחו הוה כמותו?

ב) ועוד, איך רוצה ר' ישמעאל ללמוד מפסוק זה בכלל? הרי הגמרא בקידושין דף מב, ב אומרת: "שאני התם דאין שליח לדבר עבירה, דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים". וכאן הרי העונש דדור המדבר שיהיו שם ארבעים שנה ("עד תום כל הדור ההוא"), היתה על "דבת הארץ רעה", ולא על קבלת דבריהם, כמו שאומרת הגמרא בערכין (דף טו, א) בהמשנה שם: "שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר, אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים", ובגמרא שם על זה נתחתם גזר דין (ואינו מסתבר לומר שחתימת גזר- הדין היתה על זה שהם קיבלו 'הדבת הארץ רעה', דהרי הגמרא חגיגה (ה, ב) לומדת מכאן - "אלא לומר לך כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתב כאלו עבר כל השנה", ואם העונש הי' מצד זה שקיבלו הלשון הרע, איך לומדת הגמרא זה - דאפי' יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה, אלא ודאי שלא נענשו אלא על עצם הדבה רעה על הארץ), וא"כ, הרי זה חטא של השלוחים, וא"כ איך שייך לומר שמצד שלוחו של אדם כמותו נענשו כל הדור ההוא, הרי אין שליח לדבר עבירה?

ג) ועוד, הרי הגמרא בקידושין דף מב, ב אומרת: "אבל שויה שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". וכמו"כ הכא, הרי על זה (לה"ר דבת הארץ רעה) לא נתמנו להיות שלוחים, ורק מינו אותם לתור הארץ - כמו שמפרש הרמב"ן שם, וא"כ, כיון שלא מילאו שליחותם ממילא היא בטלה. ועוד, דהרי אמרו שקר דארץ אוכלת יושביה וכו', ואיך רוצה ר' ישמעאל ללמוד מכאן דשלוחו של אדם הוה כמותו, הרי בטלה שליחותם?

ויש לומר הביאור בזה, בהקדים המשנה בברכות (לד, ב): "המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו", דלכאורה יש להבין, מהו הביאור במשנה זו, דלמה אם טעה הש"ץ הוה סימן רע לשולחיו, ואיזו שייכות יש ביניהן, הרי הש"ץ הוה איש לעצמו ומה שייכות יש בין טעותו לשולחיו, דהוה סימן רע להם? ועוד, דכיון שטעה הש"ץ, הרי הצבור יכולים לומר "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", ובמילא בטלה שליחותי', ואמאי הוה סימן רע להם?

אשר הנראה הוא, דציבור הוה מציאות אחת עם הש"ץ, שהרי גם הש"ץ צריך להתפלה ולמנין, ולכן כמו דהשליח ציבור נחשב כמי שעונה עמהם, כמו"כ נחשבים הציבור כאלו כולם מתפללים עם הש"ץ, דהציבור מייחד אותם דעל כולם חל דין אחד, על השומעים חל שם של מתפללים, ועל הש"ץ כמי שעונה. וזה הביאור באדה"ז בשולחנו סי' קט סעי' ג: "וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ, כשיגיע עם הש"ץ לנקדישך, או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו, יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר, שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו, כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד. . וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש, וברכות ש"ת, כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד, ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ, שהצבור עונים אחריו, ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה...".

והרי הדבר צריך ביאור, דעונים הוה רק ט' או ח' או פחות, ואיך זה מועיל, הרי במגילה דף כג, ב (מיד אחרי המשנה): "מנא הני מילי, אמר ר' חייא ב"ר אבא אמר ר' יוחנן דאמר קרא (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בנ"י, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". א"כ איך מהני כאן, הרי אין כאן עשרה עונים? אלא בע"כ צ"ל, דחשוב כמו שענו עשרה, מפני שזוהי מציאות אחת, וחשוב כמו שכולם ענו וכולם התפללו. וזוהי הכוונה של אדה"ז - "דכמו הש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה". וזוהי גם כוונתו של אדה"ז בסי' נה סעי' ז: "אם התחיל אחד מעשרה להתפלל תפלת י"ח לבדו, ואינו יכול לענות עמהם, אעפ"כ מצטרף עמהם, וה"ה לב' או לג' או לד' כל שנשאר רוב המנין". וזה הוא הביאור בהמשנה בברכות הנ"ל, דהיות שחשוב כאילו כולם מתפללים, לכן מובן שפיר דאם טעה הש"ץ, הוה כאלו כולם טעו, ובמילא הוה זה סימן רע לשולחיו. אך זה הוה רק בצבור, אבל בשליח דעלמא, דאז אין המשלח עושה שום דבר, לזה אמרינן אין שליח לדבר עבירה וכן לתקוני ולא לעוותי.

וזהו גם הביאור בה'ספרי זוטא', דלא היו המרגלים סתם שלוחים, אלא היה להם דין צבור, שכולם השתתפו בהשליחות והיה להם (המרגלים) דין שליח צבור, וכיון שזה נוגע לכלל ישראל שכולם שייכים בכיבוש הארץ וירושת הארץ, במילא הוה דינם כדין שליח צבור, ולכן אתי שפיר דלא הביאה הגמרא בקידושין לימוד זה כדי ללמוד מהכא דין שליחות, והיינו משום דכאן הוה כדין ש"ץ, ושם בקידושין מדובר בסתם שליח דעלמא כמו כהן לשחוט או כדומה - דהכהן לא צריך את הקרבן והוא רק עושה עבור הבעלים שצריכים את הקרבן, משא"כ כאן, שכולם צריכים לירש את הארץ ולכן הוי כאילו כולם הלכו והוציאו דיבת הארץ, ולכן כולם נענשו.