ידוע הסיפור על אדמו"ר הצמח-צדק, בענין שוטה, שמצא לו היתר לחלוץ כיון שיודע לפרוט, על-פי הירושלמי "שוטה שיודע לפרוט אינו בכלל שוטה" - נדפס ב"אוצר סיפורי חב"ד" כרך יז עמ' 108, וש"נ.

ומצו"ב תמיהות שעלו בנושא זה, לאחר חיפוש המקור.

1. במכתבו (אג"ק, יא, רסט) מתייחס הרבי לנושא אחר ש"אינו מוצאו בירושלמי".

2. אם יש "סימני שוטה" שבגמרא (חגיגה ג, יו"ד סי' א), או התנהגות המוכיחה שטות, אז לא יועיל כלל הסימן שיודע לפרוט (והרי מסופר כאן על נזקים שעשה, והיבמה שילמה וכו'!).

3. כיון שכאן נטען שהסימן הועיל, אולי מדובר בפיגור - "פתאים ביותר" (רמב"ם עדות ט, י), שהסימן הוכיח - שאינו שוטה.

4. הסימן עצמו, והלשון, כנראה אינם בירושלמי (או במק"א) - ע"פ תקליטור השו"ת.

5. אולי מתייחסים בזה לסימן "מאבד מה שנותנין לו" אבל זה ישנו כבר בבבלי שם. אך חסרון סימן זה אינו כלל הוכחה לשפיות-הדעת (ולהיפך, הימצאות הסימן "מאבד" מהווה הוכחה יותר מסימנים אחרים - ראה שו"ת הצ"צ ח"ב סי' קנג סוף אות ד).

6. לסיכום: מדובר בביטול סימני שטות (שעדיין יל"ע איך נעשה) ובבדיקה הגיונית של פיגור, שתיתכן בכל דרך שהדיין מוצא לנכון, ואינה שייכת לידע מיוחד.