בקובץ שי"ל לג' תמוז כ' הרממ"ל בענין שם צדיק וחסיד - דבלקו"ש חכ"ה כ': שברמב"ם המשמעות הוא שהחסיד הוא מי שנוהג לפנים משורת הדין משא"כ צדיק נוהג רק כפי הדין המחוייב, וע"ז הביא כמה מקורות, שכנראה מהן שאב הרמב"ם חילוק זה.

והנה הרמב"ם בשמונה פרקים שלו פרק ו' כותב אודות ב' סוגים של עובדי ה' (הובא ונת' בדא"ח יעויין באורך בדרמ"צ ע' צ"ו) שלראשון קורא "חסיד, אשר נמשך בפעולותיו אחר מה שתעירוהו תאוותו ותכונתו ויעשה האבות והוא מתאווה ונכסף אליהם", עכ"ל.

ולדרגא הב' קורא "כובש את יצרו או מושל בנפשו . . ויעש הטובות והוא מצטער בעשייתם וניזוק", עכ"ל.

ולכאורה נראה כאילו סותר את מה שכ' בספר היד המבוא בשיחה שם, כי ע"פ הגדרת חסיד בפיה"מ, הוא עושה הכל עפ"י הדין, כי גם את הדברים היתרים על הדין גם כן הם בשבילו בגדר שורת הדין כי "מתאווה ונכסף אליהם", בהרגשתו עכ"פ. והוא ע"ד "צדיק" שבספר היד, ובפרט להראי' שהביא הרב הנ"ל מגמ' נדה י"ד ע"א בענין חסיד שורפן וכפי' התוס' שם "אע"פ שמזיק לו", אין זה בגדר זה כי לסוג זה הרי הוא מתאווה להנהגה זו. משא"כ הדרגא הב' של "כובש את יצרו" מתאים יותר למדריגת חסיד שבס' היד, ש"מצטער בעשייתם וניזוק", זהו לפנים משורת הדין, ומתאים למארז"ל שחסיד שורפן הנ"ל.

ואוי"ל שאין זה סתירה כלל, כי מש"כ הרמב"ם בח' פרקים שלו הוא בעיקר להרגשתו הפנימית של החסיד והצדיק, שמזה נפעלים אח"כ פעולותיו בהנהגה בפועל, דהיינו, החסיד שמרגיש תאווה בעשיית הטוב, אשר על כן עושה גם את מה שאינו נתבע ממנו והיינו לפנים משוה"ד, שעושה גם דברים שאינו מוכרח ואינו נתבע (ואם יוזק מזה, אינו מתחשב בזה ועכ"פ שאינו מרגיש ההיזק).

משא"כ הצדיק שבפנימיות מרגיש צורך לקיים את המוכרח והנתבע, ותו לא, ולכן בבואו לקיים כל מה שאינו מרגיש הכרח לזה הוא מצטער וניזוק (ואולי גם בדברים המוכרחים לקיים ירגיש צער ויוזק).