"ויין ישמח לבב אנוש"

איתא בגמרא ברכות (דף לה, ב):

"אלא חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד. - וחמרא מי סעיד, והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי - טובא גריר, פורתא סעיד. - ומי סעיד כלל, והכתיב: (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו' נהמא הוא דסעיד, חמרא לא סעיד, - אלא, חמרא אית ביה תרתי - סעיד ומשמח, נהמא - מסעד סעיד, שמוחי לא משמח" ע"כ.

ויש לעיין היכן הרמז בכתוב דיין יש בו שני הדברים משא"כ לחם, והרי מכרח דיש רמז בזה כי לכאורה פשט הכתוב הוא דיין משמח ולחם מסעיד.

ונראה לישב בהקדם דיש לעיין בפסוק עצמו כמה דברים: א) שאומר להצהיל פנים משמן, כאילו שזה המשך ליין והוי לי' למימר ושמן להצהיל פנים. ב) מהו להצהיל פנים משמן, והרי גם יין מצהיל פנים כמפורש במדרש ויקרא רבה (פרשה לו) מה הגפן הזאת כל השותה ממנה יין פניו מצהילות.

ג) מדוע אומר כאן ולחם לבב אנוש יסעד, הרי כבר אמר בפסוק הקודם אדות הלחם "להוציא לחם מן הארץ" ואם רוצה לומר בשבח הלחם שסעיד היה לו לומר זה בפסוק דלעיל. ד) אפילו אם רוצה לאמר זה בפסוק נפרד היה לו לומר זה בתחילת הפסוק כהמשך לפסוק הקודם ואחר כך לומר ויין וגו'.

לכן נראה לומר דהכתובים מדברים בשבח הבריאה מן הקל אל הכבד, היינו מן הפחות למשובח יותר, תחילה מצמיח חציר לבהמה, אחר כך ועשב לעבודת האדם, ואחר כך להוציא לחם מן הארץ.

ובפסוק דידן ממשיך לדבר בדבר חשוב יותר מן הלחם והוא היין, ועליו אומר ויין ישמח לבב אנוש, וממשיך לדבר בשבח היין שהנו גם מצהיל פנים שבדרך כלל זה ענין השמן, ולאחר זה ממשיך עדיין אדות היין שהוא גם סועד הלב שבדרך כלל זה ענין הלחם.

ועוד דתיבת לחם כאן יתכן פירושה סעודה וכמ"ש (בראשית מג, לב) "כי לא יוכלון המצרים לאכל עם העברים לחם כי תועבה היא למצרים", ולפירוש התרגום שם אין הכוונה ללחם אלא לסעודה עם בשר וכו', וכ"כ רש"י עה"פ "לאכל לחם" בפרשת ויצא (לא, נד) ובכמה מקומות.

והנה אף דכל זה אינו פשוטו של מקרא, אבל בדרך רמז יש לומר דזה כוונת הכתוב.

ומעתה יומתק, דהמשך הפסוק שלאחריו "ישבעו עצי ה' וגו'" קאי על עצי גן עדן וכו' כמבואר ברש"י, כי הכתובים הולכים בסדר מן הקל אל הכבד.

ובפסחים (דף קט, א) איתא:

"תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר (דברים טז) ושמחת בחגך, במה משמחם - ביין. רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד) ויין ישמח לבב אנוש", ע"כ.

ועיין בית יוסף על הטור או"ח ס' תקכט שתמה על הרמב"ם דנראה מדבריו דגם עכשיו יש שמחה בבשר, עי"ש. וכבר תירצו האחרונים ואכמ"ל בזה.

ישמח לבב אנוש (ב)

הנה תיבת לבב נמצאת למעלה מארבעים פעם בתנ"ך, (יב"פ מהם בתהילים), אך תיבת לב נמצאת הרבה יותר - למעלה ממאתיים פעם (ובתהילים עצמו יש כ"ב פעם).

והנה כמו כן בהטיות תיבת לב הנה רובם בבי"ת אחת, כמו לבי יש 78 פעם ולבבי 21 בלבד, וכן לבך 53 פעם ואילו לבבך 42 פעם, כמו כן לבו יש 70 פעם ואילו לבבו 26 פעם.

כמו כן בהטית רבים, הנה לבנו יש 6 פעם ולבבנו נמצא ד"פ. וכן לבם נמצא 44 פעם ואילו לבבם 14 בלבד.

אך יוצא מן הכלל הוא ההטיה בלשון נוכח לרבים דבהטיה זו הוא ההיפך לגמרי, לבכם נמצא 3 פעמים בלבד, (אחד בתורה -בראשית יח, ה. אחד בנביא - ישעיהו סו, יד. ואחד בכתובים - לעיל מח, יד), ואילו לבבכם נמצא 35 פעם (חמש מהם בתהילים). וצריך עיון הטעם.

והנה כל הנ"ל נכון גם עם הוספת אות השימוש לפני התיבה, מלבד לבך ולבבך שבהוספת אות השימוש הם שוים ממש (64 פעם).

והנה איתא במשנה ברכות פרק הרואה (דף נד, א) עה"פ "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו, ה) - בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. וכן איתא בספרי והובא בפירש"י עה"פ.

ובפשטות נראה דדרשו כן משום דכתיב בשני ביתי"ן (וכ"כ התפא"י והשפ"ח).

וכן נראה מפירוש מלאכת שלמה על המשנה שמביא דברי האר"י ז"ל שבי"ת בא"ת ב"ש היא שי"ן וכן יצר בגי' ש' ושני ביתי"ן היינו שני היצרים.

וכן נראה מזהר פרשת וארא (דף כו, ב) דדרש כן עה"פ "והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט) "והשבות אל לבך מיבעי ליה . . לבבך יצר טוב ויצר הרע דאתכלל דא בדא וכולא חד".

ולכאורה היינו עפ"י הנ"ל דברוב הפעמים כתוב לבך, ולכן כל היכא דכתיב לבבך יש לדרוש.

וכעין זה איתא בגמרא מגילה (דף טז, א) עה"פ וחמת המלך שככה (מגילה ז, י) "שתי שכיכות הללו למה, אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש", וכ' שם המהרש"א "דבכל המקרא לא מצינו אלא בכ' אחד וישכו המים כשוך חמת המלך".

אך מהזהר עה"פ נראה דדריש ליה מהא דכתיב בכל לבבך דהכי איתא התם (פרשת ואתחנן - דף רסז, א) "ת"ח לית לך מלה בחביבותא קמי קודשא בריך הוא כמאן דרחים ליה כדקא יאות ומה הוא כמה דכתיב בכל לבבך בכל מאי קא מיירי בלבבך מבעי ליה, בנפשך, במאדך מהו בכל לבבך אלא לאכללא תרין לבין חד טב וחד ביש, בכל נפשך חד טב וחד ביש, בכל מאדך דא לא אתיא לדרשא א"ר אלעזר ואפילו האי לדרשא הוא, מ"ט בין דנפל ליה ממונא מירותא או מסטרא אחרא או בין דאיהו רווח ליה ועל דא כתיב בכל מאדך", ע"כ.

וכן מצאתי מפורש באבודרהם שכ' (בברכת הראיה) "וחייב אדם לברך על הרעה בטובת נפש כדרך שהוא מברך על הטובה בשמחה שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. בכל לבבך בשני יצריך פי' מריבויא דכל קא דריש ביצר טוב וביצר רע, שיסור מרע ויעשה טוב לאהבתו".

ונראה מדבריהם דאי לאו תיבת בכל לא הוי דרשינן מתיבת לבבך לרבות יצר טוב ויצר הרע, ואיך יתאים זה עם פירוש הזהר עצמו עה"פ והשבות אל לבבך שהובא לעיל.

ונראה להשוות בין הפירושים, דכאן דווקא הדרש הוא בעיקר מהא דכתיב בכל דאי הוי כתיב בלבבך לא היינו דורשים כלל, כי הרי הבאנו לעיל דעם אות השימוש הנה תיבת לבך ולבבך שוים במספר, ואם כן אין מקום לדרוש מדוע נקט בחד גוונא, ודווקא משום דכתיב בכל לבבך שייך למידרש, ודו"ק.

והנה גם בפסוק דידן דכתיב "ויין ישמח לבב אנוש" יש לדרוש ב' יתירה, דמלבד שבכללות הרי יין משמח אלקים ואנשים כדאיתא בברכות (דף לה, א):

"דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין - שנאמר (שופטים ט') ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח - אלהים במה משמח, מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין".

ויש מקום לומר דהכוונה גם לנשמה האלקית שבאדם (אלקים) והיצר טוב שבו (ואנשים).

הנה יתירה מזו הרי יש לדרוש גם כאן ליצר טוב ויצר הרע, כי יין כשם שמשרת ליצר טוב כן משרת את היצר הרע כי גם היצר נכלל בכלל הלבב שעליו נאמר יין ישמח לבב אנוש.

והוא עפ"י מה דאיתא ביומא (דף עו, ב):

"אלא, דכולי עלמא תירוש חמרא הוא, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואמאי קרי ליה יין ואמאי קרי ליה תירוש, יין - שמביא יללה לעולם, תירוש - שכל המתגרה בו נעשה רש. רב כהנא רמי: כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש. [רבא] רמי: כתיב ישמח וקרינן ישמח, זכה - משמחו, לא זכה - משממו. והיינו דאמר רבא: חמרא וריחני פקחין".

וכן איתא בסנהדרין (דף ע, א) וברש"י שם "כתיב יין ישמח בשי"ן דמשמע לשון שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו, וקרינן ישמח - לשון שמחה, פקחין - עשאוני פקח".

עיין מנחת שי כאן בארוכה דראה ספרים כ"י דכתוב בהם ישמה בה"א וקרינן ישמח, וכ' דאולי לזה נתכוון רבא, אך מסיים דאצלנו אין הגירסא כן ואין הפרש בין כתיב לקרי כאן, ולכן צריך לפרש כפירוש רש"י.

וכן איתא בגמרא ברכות (דף נז, א):

"תני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל מיני משקין יפין לחלום חוץ מן היין, יש שותהו וטוב לו, ויש שותהו ורע לו; יש שותהו וטוב לו - שנאמר (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש, ויש שותהו ורע לו - שנאמר (משלי ל"א) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אמר ליה רבי יוחנן לתנא, תני: תלמיד חכם לעולם טוב לו, שנאמר (משלי ט') לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".

ובאריכות יותר מענין הזהירות ביין איתא במדרש תנחומא פרשת נח (סימן יג ופרשת שמיני (סימן יא) עי"ש.

וכל זה נרמז בתיבת לבב אנוש שב' יתירה רומז גם ליצר הרע כנ"ל בפירוש חז"ל עה"פ בכל לבבך.

אלא דבזהר רעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רטז, ב) איתא על פסוק דידן ביאור עפ"י קבלה מדוע כתיב לבב ולא לב, והכי איתא התם:

"ויין ישמח לבב אנוש דא יינא דאורייתא דהכי סליק יין כחושבן סו"ד ומה יי"ן צריך למהוי סתים וחתים דלא יתנסך לע"ז אוף הכי צריך למהוי סתים וחתים סוד דאורייתא וכל רזין דילה ולא אשתקיין אלא ליראיו, ולאו למגנא עבדין כמה פקודין ביין ומברכין בי' לקודשא בריך הוא ויין אית ליה תרי גונין חיור וסומק דינא ורחמי והיינו ב' תוספת ביין כגוונא דשושנה חיורא וסומקא חוור מסטרא דימינא סומק מסטרא דשמאלא.

ומאי לבב אנוש לב הו"ל למימר אלא אית לב מסור ללב ואינון ל"ב אלהים דעובדא דבראשית ב' מן בראשית ל' מן לעיני כל ישראל איהו ל"ב תניינא דא ל"ב ל"ב (ס"א אינון) שנים ס"ד חסר תמניא לע"ב דאיהו ויכלו, אינון שבעה ימי בראשית, תמינאה מאי היא הוי ספר בראשית עם (בראשית ה) זה ספר תולדות אדם זה ע"ב בחושבן ביין". (עי"ש בנצוצי אורות פירוש הדברים).

ומכהנ"ל נראה דכל היכי דכתיב לבבך יש לדרוש, וקצ"ע מה ידרשו במקומות אחרים דכתיב לבבך ויהיה דוחק לפרש דקאי גם על היצר טוב, כמו ורם לבבך (דברים ח, יד) עם לבבך בליעל (שם טו, ח) וכן ואת רוע לבבך (ש"א יז, כח) וכיו"ב, אלא דגם שם יש לישב ואכמ"ל.

והנה עפ"י הנ"ל לכאורה במקום שכתוב בבי"ת אחת אין לדרוש, ויש לעיין ממדרש רבה בראשית עה"פ "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", דהכי איתא התם "א"ר אחא וסעדו לבבכם אין כתיב כאן, אלא וסעדו לבכם הדא אמרת אין יצר הרע שולט במלאכים הוא דעתיה דר' חייא, דא"ר חייא שיתו לבבכם לחילה אין כתיב כאן אלא לבכם, הדא אמרת שאין יצר הרע שולט לעתיד לבא". ולכאורה עפ"י הנ"ל אין מקום לדרוש היכי דכתיב בבי"ת אחת.

ונראה דשאני הכא דלעיל מיניה איתא במדרש שם "אמר ר' יצחק בשלשה מקומות שמענו שהלחם סועד לבב, באברהם כתיב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (בראשית יח, ה), ובשופטים כתיב סעד לבך פת לחם (שופטים יט, ה) וכאן כתיב ולחם לבב אנוש יסעד". (הובא בפירש"י עה"פ).

ומשום דבאנוש כתיב ולחם לבב בשני ביתי"ן לכן מבאר מדוע לא נאמר כן במלאכים.

וכן יש לומר בדרשת שיתו לבכם (תהלים מח, יד) כי משה רבנו אמר שימו לבבכם (דברים לב, מו), לכן קמתמה מדוע דוד המלך שינה ואמר שיתו לבכם, אלא משום דלעתיד לבוא לא יהיה יצר הרע.

להצהיל פנים משמן

לאנהרא אפיא - תרגום, וכ"כ האב"א, והמצודות כ' "להצהיל ענין הארה כמו צהלה ושמחה". (אסתר ח, טו).

והנה צהלה ענינה שמחה בקול רעש כמ"ש צהלי קולך (ישעיה י, ל) פצחי רנה וצהלי (שם נד, א) מקול מצהלות אביריו (ירמיה ח, טז) וכיו"ב באחד עשרה מקומות בתנ"ך שמוזכר ענין צהלה, אך אין בשום מקום שיהיה ענינו להאיר מלבד כאן.

אך האב"ע עה"פ "והעיר שושן צהלה ושמחה" - כ' "פירוש צהלה כטעם אורה כאדם שהוא יושב בחושך ויצא לאויר העולם שהוא הפך בלא אמצעי כן היה דבר ישראל", ונראה דיהיה צהל זה כמו צהר מלשון אור. וצ"ע מדוע לא יפרש צהלה מלשון שמחה בקול רעש ככל הפסוקים הנ"ל.

להצהיל פנים משמן (ב)

בפשטות נראה הכוונה על ידי אכילת שמן מאירים הפנים אך המצודות הוסיף "על ידי כשירבה לאכל ממנו ולמשוח בו".

והנה גם על ידי אכילת שום נהיה צהלת פנים כמפורש בגמרא בבא קמא (דף פב, א). חמשה דברים נאמרו בשום משביע, משחין ומצהיל פנים וכו'.

וכן איתא במדרש ויקרא רבה (פרשה לו) מה הגפן הזאת כל השותה ממנה יין פניו מצהילות.

ולחם לבב אנוש יסעד

איתא במדרש רבה (בראשית פרשה מח): "א"ר יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דהדא פיתא מזוניתא דליבא, בתורה מנין ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, בנביאים (שופטים יט) סעד לבך פת לחם, בכתובים (תהלים קד) ולחם לבב אנוש יסעד". הובא בפירש"י עה"ת (בראשית יח, ה).

הא דכתיב כאן לבב ולא לב, יש לבאר עפ"י מה דאיתא בגמרא ב"ב (יב, ב) "א"ר אבדימי דמן חיפה קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד שנאמר (איוב יא, יב) ואיש נבוב ינבב. וכתיב (שמות כז, ח) נבוב לחות ומתרמינן חליל לוחין".

וברש"י "איש נבוב - כשהוא חלול בלא כרס מלאה, ילבב - כמה לבבות שאינו מסכים לדעת שלימה".

עוד יש לומר על דרך שאמרנו לעיל על מ"ש "ויין לבב אנוש" דקאי על יצר טוב ויצר הרע, הנה כמו כן יש לומר באכילת הלחם והסעודה שיש בזה שתי אכילות, אכילת יצר הטוב לשם שמים וכו' ואכילת יצר הרע שאוכל למלאות תאות נפשו, כמבואר בספרי מוסר ובארוכה יותר בספרי דא"ח.