ידועה שאלת אור החיים הקדוש [ויקרא טז ז]: ולקח את שני השעירים וגו' פרשה זו צריכה למודעי, כי למה יצוה ה' דבר כזה, ואם היא מהמצות אשר לא עשה ה' בהם טעם, היה לו לומר חוקה, ומה גם תגדל הקושיא לדבריהם ז"ל (עי' זוה"ק ח"ג סג) כי עזאזל היא בחינת צד הרע, הנה זה כמעט חס ושלום שידמה הדבר לעכו"ם, ומה גם שמצוה ה' להשוות שעיר של שם לשעיר זה של דבר אחר (יומא פ"ו מ"א) הדברים מבהילים:

ותירוצו שם: . . ואחר שהודיענו ה' את כל זאת הנה שלך לפניך טעם מספיק, כי הב' שעירים נושאים כל זוהמי תחלואי הנפש, השעיר שנושא עליו זדון טומאת מקדש וקדשיו קבלו ה' ולא תעבו, אבל שעיר הנושא זוהמות כל העבירות קלות וחמורות1 צוה ה' שיאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש . . ולהבין הענין, משל למלך שביקר בגדי בניו, וראה בהם בגדים נקיים וכתם בו, משפשפו בידו ונותנו לבנו, וכשראה בגד מלוכלך הרבה נותנו לעבד אחד מעבדיו אשר לא ימאס הדבר המאוס, כן הדבר הזה המלך הוא מלכנו יתרומם שמו, כשמביא לפניו קרבן אם הוא בפרט וטהרת כתם כל שהוא שהם כתמי השגגה, או פרט אחד של טומאת מקדש וקדשיו כנזכר לא יתועב הקרבן אליו, אבל כל הזוהמא של כל העבירות שעשו ישראל קלות וחמורות הוא מיאוס גדול, ואמר שיוליכוהו לעבד אחד מהרחוקים מהמלוכה לצד היותו מהפחותים וקלי הערך, והוא ישבר ויאבד וימחה אותם, ואין זה אלא כנותן לו שירות מבוזה לעשות . . עכ"ל.

אמנם, פירושו הצילנו משאלת "הקרבה לסטרא אחרא", באמרו שאין זה קרבן, אלא "שירות מבוזה", אבל עדיין יקשה מאימתי השטן הוא מכבס עוונותיהם של ישראל?

ובמיוחד יקשה מפרקי דר"א פמ"ה: "לפיכך נותנין לו [לסמא"ל] שוחד ביוה"כ שלא לבטל את ישראל שלא יקריבו את קרבנם שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל2 גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה ".

הרי ששעיר זה מהווה מעין "נתינה" ושוחד לרצות את השטן ולהחניף לו, א"כ הדרא קושיא לדוכתא וכפי שהקשה האלשיך הקדוש דאדרבא בעצם ה"שוחד" אנו נותנין פתחון פה למקטרג לומר : "ראה בניך משחדים אותי שלא לגלות נבלותם... ועוד מה בצע בהשחידו, השופט כל הארץ לא יעשה משפט בהעדר המקטרג" ?!

וכל המפרשים נתלבטו בשאלה זו, כשהפשטנים פותרים אותה בכך שאין זה קרבן ולא זביחה, כי "עזאזל" לדעתם, הוא רק הכתובת היכן להשליך השעיר בצו השם ואינו מישהו שאליו שולחים זאת, אבל הנוטים אחר הזוהר והקבלה, יודעים שבאמת "עזאזל" הוא "הנמען", הלא הוא ה"סטרא אחרא" וצריך ביאור בכל זה עפ"י פנימיות התורה.

ויובן בהקדם שאלה נוספת בפשוטו של מקרא:

סדר העבודה דיום הכיפורים, מתחיל בהגרלת שני השעירים ולאחר מכן שחיטת השעיר לה' ולאחר מכן עבודת הקטורת ולאחר מכן ההזאות דדם הפר והשעיר והתערובות ורק לאחר כל זה בא הווידוי על ראש השעיר של עזאזל ובתום כל התהליך אז שולחים אותו "לעזאזל המדברה".

והדברים תמוהים: והלא מיד לאחר ההגרלה, יודעים אנו מי מהשעירים מיועד לעזאזל, מדוע לא יתוודה הכ"ג על ראש השעיר לעזאזל מיד לאחר ההגרלה וישלחנו מוקדם יותר ובמילא נגיע מוקדם יותר ל"הלבנת השני"? מדוע נאמר: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל – יעמד חי" עד כלות כל שלבי העבודה בפנים?

ואולי יש לבאר זאת על יסוד כמה וכמה קטעים במאמרי כ"ק רבינו זי"ע על מהות יום הכיפורים,החל מהסברת הקשר בין "פורים" ל"יום הכפורים"3 שבשניהם הוא ענין ה"גורל", שעניינו לגעת ולעורר בחי' ה"כתר" שלמעלה מספירת החכמה, היינו "לפני [קודם ולמעלה מ] הוי"ה תטהרו" ובמקביל – לעורר בנפש האדם את המקיפים דנשמה, שלמעלה מההתקשרות שעל פי טעם ודעת, הכוחות העצמיים דח"י [ואואפ"ל שנרמז בפסוק דידן "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי"] – וחשיפת עצמותו יתברך ועצמות הנשמה האלוקית, שהקשר ביניהם אינו מותנה בתיווך של "אורייתא", משם שורש הסליחה והמשכת ה"כפרה". וזה נפעל על ידי "הגורל" על שני השעירים, הרומזים בהיותם דומים ושווים לחלוטין זה לזה, שלמרות ש"הלא אח עשיו ליעקב" [גם כאשר יעקב דומה בחיצוניותו לעשיו ר"ל] מ"מ "ואוהב את יעקוב ואת עשיו שנאתי"] שזהו "מה נעים גורלנו" הקשר העצמי עם הקב"ה.

והנה לאחר ה"גורל" עובר הכ"ג לעבודת ה"קטורת", עליה מבואר4 שחלוקה היא מעבודת ה"קרבנות" ולמעלה ממנה, כי "קרבנות" הוא ענין עבודת הצדיקים, שהם ב"קירוב" וגם קרבנם הוא ממקום "קרוב" [רק מ"המותר בפיך" ולא מגקה"ט5 שאינם יכולים לעלות לקרבן...] עבודתם היא ב"טוב טעם ודעת", ומהתבוננותם נולדה אהבה כרשפי אש ב"חיצוניות הלב" [הוא המושפע מהשכל] – והוא המכונה "מזבח החיצון".

לעומתם, עבודת "בעלי תשובה" היא עבודת ה"קטורת", בהיותם באים "מן המיצר" מתעוררת אצלם נקודת "פנימיות הלב", המכונה "מזבח הפנימי" , עליו מוקטרים סממני הקטורת שאחד מהם הוא ה"מור", שהוא דם של חיה טמאה6, הנקראת "מושק", ובזכות הצעקה פנימאה הנובעת מעצמיותם, למעלה מטעם ודעת, שזהו יותר מ"קירבה", זוהי "התקשרות", שבלשון התרגום נקראת "קטורת", בחד קטירא איתקטרנא...

וכידוע, ש"קשר" נדרש רק לאחר "ההתנתקות" ובמקום הקשר נעשה "כפליים לתושיה" ועצמיות זו אין בה שינויים, בהיותה תשובה מעומקא דליבא, ואז הרי הם מצליחים להפך גקה"ט ל"ריח ניחח" [שזהו"ע "זדונות נעשו לו כזכויות"] שזה מתעורר בכל בני ישראל באמצעות עבודת ה"קטורת" דיום הכיפורים, לאחר ה"גורל"...

אחר עבודת ה"קטורת" עובר הכה"ג לעבודת "ההזאות", שהם במספר "שמונה" שעניינו7 של מספר שמונה הוא (כידוע) גילוי שלמעלה מהשתלשלות לגמרי, אחר ההכנה לזה מלמטה למעלה, על ידי פרישת הכה"ג "שבעת ימים קודם יום הכיפורים" כאשר במלאת-השבע הוא מגיע אל היום ה"שמיני" [יום כיפור], עתה זוכה הוא להמשכה מלמעלה למטה, להמשיך מדריגת ה"שמונה" אל תוך ה"שבע" , שזהו ענין "אחת למעלה [ואח"כ] שבע למטה", שעניינה של ה"אחת" שלמעלה, הוא ענין "יחידה שבנפש" הקרויה "אחת היא יונתי" וממנה בא ה"אחת שאלתי מאת הויה".

ועל כן מקום-ההזאה הוא על ה"כפורת", שם הכרובים פני תינוק ותינוקת [הרומזים לקוב"ה וכנס"י] הם "מקשה אחת" [ ומקומם אינו בתוך הארון, כשלוחות בין שני הכרובים – לו היה זה כך, לא היתה כפרה למי שפגע ב"תורה" וניתק את כבל ההתקשרות... אלא מקום הכרובים הוא] מעל ללוחות, קשר "עוקף-אורייתא", קשר אל "נותן התורה" אל "בעל-הרצון", משם [מה"כפורת"] נמשכת ה"כפרה".

וכפרה זו ששורשה "לפני ולפנים" [במדריגת יחידה שבנפש] יש להמשיכה ולהורידה שלב אחר שלב, אל ה"פרוכת" [מדריגת חיה – המבדלת בין הקדש (נר"נ) ובין קדש הקדשים (יחידה)] ומשם להורידה אל הלב, אל "פנימיות הלב" מזבח-הזהב, עד ששייריה יותנו גם בחוץ על יסוד "מזבח העולה" שההתעוררות דיום הקדוש תהפוך ל"יסוד ושורש העבודה" שבכל יום וגם בחוץ...

וכל זאת נעשה באמצעות עבודות ה"הזאות" וה"שמיניות", הגורמות ופועלות הסליחה מ"למעלה מהשתלשלות".

אחר כל אלו לא נותר לכה"ג, אלא להשלים את התהליך על ידי "וידוי דברים" על ראש השעיר לעזאזל [וידוי הכולל כל עוונות בית ישראל השוגג והמזיד] ובזה תם ונשלם תהליך-הכפרה של כל עוונות בית ישראל, שעברו את כל תהליך הליבון [של ה"גורל", ה"קטורת", "שמונה-ההזאות" וגם ה"ווידוי"] - עד שכל העוונות נהפכו לזכויות, ועוונות אלו המלובנים שכבר "נהפכו לזכויות", אותם שמים על ראש השעיר ושולחים לשטן את כל ה"זכויות" הללו... מעתה, כל טענה שיעלה אודות חטאיהם של ישראל, תהווה "סניגוריה-נפלאה" של עוד זדון שנהפך לזכות ויעדיף לשתוק! ...

ומעתה יובן, מדוע אין מתוודים על השעיר תיכף לאחר ההגרלה, אלא "יעמד חי" עד לסיום ליבון-עוונותיהם, רק אז שולחים לסטרא-אחרא , את כל העוונות המלובנים, וזהו מה שמסיים שם בפרקי דר"א אחר שמתאר ה"שוחד" לסמאל: "ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא [= שהרי כבר לובנו] אמ' לפניו רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביוה"כ"...

ויש להוסיף, שלכאורה מדוע חוט-השני מתלבן רק בהגיע השעיר למדבר, אלא הטעם הוא כי שם שרש ומקור הסטרא אחרא, אשר "כמשל הזונה שבזוהר הקדוש" ששכר אותה המלך לנסות את בנו יחידו, אשר היא עצמה תהא מאושרת אם יתברר שבן המלך עמד בנסיון, כך כשמגיעים הזדונות-המכובסים אל השטן, גם הוא עצמו נהנה מ"אתהפכא" זו והופך קטרוגו לסניגוריא ומתברר ומתלבן למפרע, שתכלית כל החטאים לא היתה אלא להביאם למעלה של "תשובה" ו"אתהפכא חשוכא לנהורא",המתבטא ב"ליבון חוט-השני".

[ויש להמתיק בדרך הרמז בלשון המשנה ביומא, המתארת סופו של השעיר בהתדרדרו מהצוק: "ולא היה מגיע למחצית ההר, עד שנעשה איברים איברים" – "הר" בגימטריא 205, אשר נקודת-האמצע ("מחצית") של מספר זה הוא 103 [102 מצד אחד 102 מצד שני] – שזה בגימטריא : "עגל", דלא הצליח השטן להגיע בקטרוגו להזכיר ולעורר "חטא-העגל", עד שנעשה [השעיר וכל העוונות שעל גביו] "איברים-איברים", היינו נהפכו ל"מצוות-מצוות" הקרויים "איברים8" וזהו סוד הכפרה של השעיר "לעזאזל"].