פרשתינו (ויצא) מתחילה 'ויפגע במקום וילן שם' וארז"ל 'אין פגיעה אלא תפלה', שיעקב אבינו תיקן תפלת מעריב. ונחלקו ר"ג ורבי יהושע (ברכות כז, ב) אם תפלת ערבית חובה או רשות, ולהלכה, תפלת ערבית רשות, כדתנן: 'תפלת ערבית אין לה קבע', וכיון שהיא רשות, אין הש"ץ חוזר תפלת ערבית (ב"י מרשב"א) ומ"מ 'נזהרין בה כחובה' (תוס' ברכות כו, א, רמב"ם תפלה פ"א ה"ו).

מה נשתנה?

ולכאורה מה נשתנה תפלת מעריב מתפילות שחרית ומנחה שהם חובה? ולמה יגרע תקנת יעקב, בחיר שבאבות, מתפלותיהם של אברהם ויצחק*?

ומהו הרעש גדול בשאלה זו עד שגרמה למחלוקת המפורסמת 'בו ביום', שהעבירה את ר"ג מנשיאותו, והנה הרי"ף בעין יעקב תולה זה בשיטת 'תפלות כנגד קרבנות תקנום' (ברכות כו, ב), שמעריב נתקנה כנגד אברים ופדרים שלא נתעכלו, שאינו בהכרח כל יום, אבל לא לשיטת 'תפלות כנגד אבות תקנום'. אבל רבינו הצמח צדק (חדושים על הש"ס, דף ב, א וראה עיון יעקב) מסיק שתפלת ערבית רשות גם לשיטת תפלות כנגד אבות.

כמה טעמים בדבר

א.מהרש"א פי' הטעם, שבאמת התכוון יעקב להתפלל מנחה, אבל שקעה עליו השמש שלא בעונתה, נמצא שהתפלל בזמן מעריב. ב. הפני יהושע פי' שתפלת ערבית רשות, שבאמת היה יעקב פטור מתפלה שהיה במקום סכנת חיות רעות, שלכן עשה מרזב סביב לראשו. ג. בעיון יעקב (ברכות כו, א) כתב דיעקב שאני דמריר לביה, או שיעקב תורתו אומנתו בישיבת שם ועבר, וכיון שבאמת פטור מתפלה הוי רשות. ד. התורה תמימה (ויצא) כתב, שבאמת היה יעקב פטור מתפלה, שבא מן הדרך, ומתחילתה בתורת נדבה נתקנה.

אבל קשה, שהתורה תמימה מוכיח שתפלת ערבית רשות מזה שהתחיל אברהם לתקן תפלת שחרית דוקא, ולא התחיל בתפלה הראשונה במעריב, שהיום הולך אחר הלילה ש'ויהי ערב ויהי בוקר'. אבל לפי כל טעמים אלו, הרי אירע כן רק באקראי, שליעקב נזדמן שהיה רשות אותו שעה, אבל לא שתפילת מעריב נועדה מתחילתה להיות רק רשות. וא"כ, הדרא קושיא לדוכתא, למה לא התחיל אברהם לתקן מעריב?

להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות

ולכן יש לבאר טעם תפלת ערבית רשות שאינו רק ענין שלילי לגריעותא, אלא אדרבא, זהו מעלת 'אל תעש תפלתך קבע' (אבות פ"ב), שנתפלל ברחמים ותחנונים מצד האדם, לא רק מצד חיוב מלמעלה. שתפלת הלילה, הרומז לגלות (ב"מ פג, ב) אימה חשיכה גדולה, חושך כפול ומכופל, אינו שייך לחייב מלמעלה. וכמו שהארכתי בהגדה של פסח פיסקא: 'מזכירין יציאת מצרים בלילות'. וראה משך חכמה: 'ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה' (בראשית מו, ב) 'היה מוכן לצאת לחוץ לארץ, לכן בא התגלות אלקית בלילה להראות שאף בלילה וחשך הגלות שורה שכינה בישראל . . ולזה יעקב תיקן תפלת ערבית'.

כל חד לפום שיעורא דיליה

ויובן בזה דיעות החולקים, שרבי יהושע, שסבל מדוחק 'צערן של תלמידי חכמים' בפרנסתו, סבר תפלת ערבית רשות, מה שאין כן ר"ג הנשיא, שלא היה 'יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים' (ברכות כח, א). וכעין זה בזוהר (ח"א כג, ב), שתפלת מעריב בחינת 'תפלה לעני', שאין עני אלא בדעת, כשמעניות דעתו נראה לו כאילו אין לו סיוע מלמעלה, וצריך ולהתאמץ להשיג הכל בכחות עצמו, וזהו רשות. (וכן מצינו בסעודה שלישית שנתקנה כנגד יעקב (שבת קיט, א) שאף שאין בה חיוב כבסעודה ראשונה ושניה, הרי דוקא היא זמן רעוא דרעוין).

תפלה מלמטה למעלה

וטוב ויפה הדבר הזה עלינו, שהאדם יעורר התקשרותו לה' מעצמו. וזהו שבפועל נהגו בה ישראל כחיוב, ש'חיוב' מעריב הוא כענין 'ערבים עלי דברי סופרים', כרשות, מצד האדם, אבל חביבין 'יותר מיינה של תורה'. וכן מצינו בטור סי' תקנ לענין תעניות, שבגמרא (ר"ה ט, א) תלוי רק אם רצו ישראל, אבל כיון שרצו, נעשה כחובה. וי"ל ע"ד הצחות 'הוו זהירין ברשות' (אבות פ"ב), להזהר ב'רשות' תפלת ערבית. ולהעיר מהראב"ד, שתיקנו ברכת השכיבנו בק"ש של ערבית, שיהיו ב' לפניה ושתים לאחריה, להוסיף בחשיבותה כשל שחרית.

'אל תעש תפלתך קבע'

ולפי זה יבואר לשון המשנה: 'אל תעש תפלתך קבע' (אבות פ"ב), שלכאורה, אם מעוררנו לכוון בתפלה, הרי כבר תנן לפני זה: 'העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים' (ברכות פ"ד מ"ד)? ואם שניהם ענין אחד, למה נשנית בברכות בשם רבי אליעזר, ובאבות בשם רבי שמעון בן נתנאל? עוד קשה משנתינו באבות, שאין זה רק מדת חסידות, אלא הלכה בתפלה? ומהו לשון 'לפני המקום'? והרי באמת אין כוונת הפסוק שהאדם יתפלל ברחמים ותחנונים, אלא 'חנון ורחום' קאי על הקב"ה ולא על האדם? ולמה הביא ממרחק לחמו מנביאים אחרונים יונה ויואל, ולא מ'שלש עשרה מדות' (שמות לד, ו)? (ואולי יש לפרש, שצדיק אינו מתפלל לצרכיו, אלא לסדר שבחו של מקום צורך גבוה (רש"י ריש ואתחנן). וכן בפסוק, התפלה 'לפני' (בשביל) כבוד המקום.

לפי ביאורינו י"ל שכוונת משנתינו לתפילת מעריב הבאה מיוזמת האדם, שתפלת זו מבטאת עיקר ענין התפלה, שאינה כקריאת שמע ודברי תורה, ותפלות שחרית ומנחה הבאים מלמעלה למטה, אלא להיפך, תפלת האדם לקונו הבאה מלמטה למעלה, באתערותא דלתתא, לא כציווי ישיר מהקב"ה. ולכן לא תקנו ערבית בחיוב, כדי שתהא בדרך ותחנונים הבא מצד האדם.

מחלוקת רמב"ם וראב"ד

ויתיישב בזה הרמב"ם (תפלה פ"י ה"ו) 'מי שהיה עומד ומתפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה' והשיג עליו הראב"ד 'אין כאן נחת רוח', וראה ביאור הגר"ח.

ויש לבאר מחלקותם, שלפי הראב"ד דערבית חובה נעלית, והרי קבלוה כחובה, אבל לשיטת הרמב"ם אף שקבעוה כחובה, מ"מ לא איבדה תפלה מיוחדת זו עיקר זכותה ומעלתה שהיא נדבה מצד האדם.

ויתיישב בזה גם מה שהקשו על הרמב"ם (מלכים פ"ט) שיעקב תיקן תפלת מעריב, ואיך קורא לה 'נצטווה' אם היא רק רשות.