בבמדבר רבה (פכ"א, ד') "שתי אומות קידמו את ישראל בחרב, ושתים - בעבירה..ושתים בעבירה - מואבים ועמונים..על אלה שקידמו בעבירה להחטיא את ישראל - "לא יבוא עמוני ומואבי..עד עולם".

ובקטע הבא (אות ה'): צרור את המדיינים - אע"פ שכתבתי "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום", לאלו לא תעשו כן "לא תדרוש שלומם וטובתם" את מוצא במי שבא עמהם במידת רחמים, לסוף בא לידי בזיון..ואיזה, זה דוד - "ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש..[ומסיים:] לכך כתיב "צרור את המדיינים". ובקטע הבא (ו') מביא כיו"ב על מואב, ומסיים כנ"ל.

ואף שלא נאמר שבנות עמון החטיאו את ישראל, ואדרבה, ברמב"ן (טו,יח) ברור שהם לא החטיאום בפועל[3], ועל מדין, אף שאמר ה' "צרור את המדיינים[4]..כי צוררים הם לכם" ששנאתם הייתה גדולה (ראה רש"י פסוק טו ופסוק יח), לא נאמר (לעתיד) "לא תדרוש שלומם וטובתם". והקב"ה לא ציווה להיפרע ממואב בגלל "שתי פרידות טובות" (וראה ברש"י (לא,ב) ובחזקוני (שם, ג) עוד טעמים בזה).

אך מאידך בלק (שבפועל שכר את בלעם, ודאג להחטיא את ישראל, ואף הפקיר בתו לשם כך) היה מנסיכי מדין, ובמלחמת מדין מצאו את בלעם שהלך לגבות שכרו ממנו, כי מלכותו לשעה במואב כבר נסתיימה, ואז כבר חזר לארצו (ראה המובא ב'שי למורא' לא,ח אות יז).

ולכאורה הכוונה שבעניין מלחמה זו היה למדין דין עמון ומואב, שהרי נצטוו (יותר מאשר "לא תדרוש שלומם וטובתם") "לאייב אותם".

[3]) ברמב"ן שם מציין על בני עמון רק מה "שהרחיקו את ישראל ולא קירבו אותם", אבל בפסוק (דברים כג,ה) על דבר אשר לא קידמו אתכם..ואשר שכר עליך את בלעם.." (ובפשטות הכוונה שגם בשכירת בלעם לקלל היו העמונים שותפים, אע"פ שבזה נאמר 'שכר' לשון יחיד, שבפועל עשה זאת רק בלק), ובספרי שם: "על דבר - אף על העצה", ולהלן: "עמונים ומואבים שנטלו עצה להחטיא את ישראל", וכן פירש"י שם. ולכן לכאורה צריך רש"י להעתיק "שתי פרידות טובות", ולפרט "ונעמה העמונית" כדי לבאר מדוע לא נצטוו לפגוע הפעם גם בבני עמון (ולא כמ"ש ב'שי למורא' שם).

[4]) בתרגום אונקלוס - "אעיק" [=להצר להם]. בפי' רס"ג - שים עליהם מצור. אבל בפירש"י "עליכם לאייב [=לשנוא] אותם".