בגליון תתעה (ע' 84) כותב הרב שלמה שמואל פליישמן שי' בנוגע לנשי ובנות ישראל:

"האם כל סדר עבודת ה' המבואר בליקוטי אמרים ובעיקר עבודת הבינוני שייך לגבן, דהרי חלק מדרגת ועבודת הבינוני (לכל סוגיו) הוא מצבו בעבודת התפילה, בהתבוננות ואהבה כרשפי אש וכו', והאם כ"ז נדרש מהן, ובפרט מ"ש בבינוני ש"בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה" דודאי זה לא שייך להם, ועאכו"כ בינוני המתפלל כל היום.

"והנה כשמדבר על קיום השבועה "משביעין אותו תהי' צדיק" - גם לבינוני (בפרק יד), והוא כעצת חז"ל אשה חמת וכו', וזהו עצה רק לגברים לא לנשים. האם משביעין אותו ולא אותה, דמדוע אין התייחסות לגבי נשים?

"וגם דעפ"י המבואר בפרק לז בתניא שבירור העולם והקליפת נוגה לטוב הוא ע"י מצוות עשה, והמל"ת הם רק כדי לשמור שלא יינקו מג"ק הטמאות דזה יפריע להעלותם, ויש ס' ריבוא נשמות כנגד ס' ריבוא חלקי העולם, וכל נשמה יש לה תפקיד משלה בברור בעולם – והרי נשים פטורות מרוב מ"ע, וא"כ איה חלקם בזה?

"וכן גם בהמשך הפרק דמדבר במעלת הצדקה, שמברר את כל עמלו שהשקיע בעבודתו וכל כח נפשו החיונית בפרנסתו, הרי בד"כ – עד דורנו – הנה הצדקה שהאשה נתנה הוא מכחות בעלה ונפשו החיונית ולא שלה.

"וכן בהמשך פרק לז מבאר המעלה של "ת"ת כנגד כולם", שמבררים את הלבושים הנעלים של מחשבה ודיבור, ובכוחות הנפש מבררים את הרוחות הנעלים של חב"ד, ובהמשכה האלוקית ממשיכים דרגת חב"ד האלוקי למטה, וכמו שאין ערוך ודמיון כלל בין החיות שבאברים לגבי החיות שבמוחין כך אין ערוך בהארת א"ס ב"ה המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת א"ס שבבחי' חב"ד שבחכמת התורה איש איש כי שכלו והשגתו". ויקשה, מה השייכות לאשה שלא מחוייבת כלל בת"ת ואין בכוחה להמשיך את האור הנעלה ולברר את לבושיה וכוחותיה, ובפרט לאור המבואר על הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", דאין אמת אלא תורה דוקא, ולא שצועק כך אבא אבא . . וכמו שקובל הנביא "ואין קורא בשמך", ואיך שייך ענין זה לנשים?

"ועוד, דמבוארת דרגת הצדיק בתניא דהוא שמואס ברע בתכלית מצד אהבתו באהבה בתענוגים, וזה שייך רק למי שיש לו נשמת צדיק - כמבואר בפרק יד - ומ"מ מגיע לזה ע"י עבודה רבה וכו', וכמבואר בהמשך הפרקים מב – מז שנמשך רק למי ששלם בדרגות הקודמות התלויות בעבודת ה' בתפילה וכו', וגם כאן, האם נשים שיכות לכל זה. דבתניא מובאים צדיקים גמורים כדוד המלך ורבה, והאם היו גם צדיקות גמורות בדרגא זו.

"עכ"פ התניא לא מתייחס כלל אליהן וכמדומה כ"ז לא מדובר לגביהן.

"כ"ז דורש ביאור עבור נשי ובנות ישראל הלומדות תניא וחסידות, איך שייך כל זה לנשים". עכ"ל.

והנראה בזה לבאר עפ"י מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'תורת מנחם' תשד"מ חלק ג' (ע' 1818 ואילך):

"בנוגע למצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות מהן – איתא בכתבי האריז"ל [לקו"ת להאריז"ל פ' בראשית (טו, א), וראה אוה"ת בא ע' שמט, פנחס ע' א'קצט] ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה . . וז"ס מה שארז"ל [מנחות צג, רע"ב. בכורות לה, סע"ב. זח"ב קיז, רע"ב] אשתו כגופו דמיא". וכמבואר במק"א [זח"ג ז, ב. קט, ב. רצו, א] שהאיש לבדו הוא (וכן האשה לבדה היא) "פלג גופא".

"כלומר: מה שהתורה פטרה אותן ממצוות אלו - הרי זה רק בנוגע לחיוב העשי', והטעם - כאמור - כדי שיוכלו להתפנות לתפקידן המיוחד, אבל בנוגע לעילוי והשכר הקשור עם מצוות אלו - שייך הדבר גם לנשים, עי"ז שהבעל מקיים מצוות אלו.

"[מעין דוגמא לדבר: יש מצוות שהמקיימן יכול להוציא אחרים ידי חובתן, אף שלא קיימו בעצמן את המצוה, ורק שמעו ממנו, וכמו מצות "קידוש היום", וכיו"ב. ועד"ז בעניננו - שאף שהנשים עצמן אינן מקיימות מצוות אלו באופן של עשי', מ"מ יש להן שייכות למצוות אלו ע"י מעשה הבעל].

"ועד כדי כך, שאפילו בת שלפני הנישואין יש לה שייכות לקיום מצות אלו - עי"ז שהבחור שעתיד לשאתה לאשה מקיים מצוות אלו.

"דהנה, מבואר בזהר [ח"א צא, ב] שאיש ואשה - יש להם נשמה אחת, שהרי כ"א מהן אינו אלא "פלג גופא", וכן הוא בנוגע לנשמה - ששניהם יחדו הם נשמה אחת. אמנם אף שזוהי נשמה אחת (כפי שנמצאת למעלה) - הרי בירידתה למטה רצה הקב"ה שבמשך זמן מסויים (לפני הנישואין) תתחלק לשני חלקים: חצי נשמה - אצל הבחור, וחצי נשמה - אצל הבתולה, וכל אחד מהם ימלא את תפקידו בנפרד, עד בוא הזמן המתאים - שאז מחברם הקב"ה יחדיו, ואז ממלאים את תפקידם ביחד, לאחרי שנמשכת להם ברכה מיוחדת מלמעלה - "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם" [בראשית א, כד-חה. וראה אוה"ת בראשית (כרך ו) ע' תתרסט. דברים ע' ב].

"וזהו הביאור [ראה ד"ה ענין הילולא [נדפס במאמרי אדה"ז - אתהלך לאזניא בתחלתו], המשך תרל"ז פצ"ז, המשך יונתי תר"מ ס"ע מו ואילך] על גודל השמחה דנישואין, שלא בערך לגבי שאר שמחות - מכיון שנפגשו יחדיו שני חצאי נשמה אחת, שבמשך כמה שנים היו רחוקים ומובדלים זה מזה, בבתים שונים, חוגים שונים, ולפעמים - במדינות שונות, ובבוא הזמן מצאו זה את זה - בכחו של הקב"ה שהוא "יושב ומזווג זיווגים". ומובן, שכאשר שני חצאי נשמה אחת נפגשים לאחרי כמה שנות פרידה, ומתחברים שוב להיות נשמה אחת - הרי זו שמחה גדולה ביותר!

"ועפ"ז: מכיון שהקב"ה ידוע כיצד היא חלוקה זו, היינו, שעוד לפני החתונה יודע הקב"ה שנשמה זו חצי' אצל בחור פלוני וחצי' אצל זו שעתידה להיות כלתו - הרי מובן שכאשר הבחור מקיים מצוות שחיובן שייך לאנשים בלבד, עולה קיומן גם עבור חצי השני של הנשמה, שנמצאת אצל כלתו לעתיד. ואף שהוא אינו יודע זאת - הרי כלפי שמיא גליא.

"ומכל הנ"ל מובן, שגם נשי ובנות ישראל יש להם שייכות לקיום מצות כתיבת ספר תורה [אעפ"י שהחיוב דכתיבת ספר תורה הוא על אנשים בלבד ולא על נשים (ספהמ"צ מ"ע יח, חינוך מ"ע תרי"ג)]" עכ"ל. וע"ש עוד בזה בע' 1817, ובע' 1816 ואילך, וברשימות חוברת קס (ע' 12).

ולפי"ז יבואר היטב דכל סדר עבודת ה' המבואר בתניא שייכות בעצם לנשי ובנות ישראל, ש"בעשות הזכר את המצוה . . כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה מצוה", כולל עבודת הבינוני לכל סוגיו ובאהבה כרשפי אש. ובודאי שנכללת עמו בנוגע למ"ש בבינוני ש"בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה", דודאי זה שייך להם, רק העשיה שבדבר נעשית ע"י "פלג גופא" של הבעל, ולפני הנישואין "ע"י הבחור שעתיד לשאתה לאשה" אח"כ.

וה"נ מובן בנוגע להמבואר בפרק לז בתניא, שבירור העולם והקליפות נוגה לטוב הוא ע"י מצוות עשה, שאע"פ שנשים פטורות מרוב מ"ע, בכל זאת חלקם בזה הוא, שעל ידי "עשות הזכר את המצוה . . כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה מצוה".

וה"נ גבי צדקה, דמה שהאשה נותנת צדקה אינו רק שהיא נותנת מכחות בעלה ונפשו החיונית ולא שלה, אלא דכיון שהם נשמה אחת וכ"א מהן אינו אלא "פלג גופא", נמצא שמה שהיא נותנת צדקה הוא בעצם מכוחות ונפשה החיונית שלה, וכמו שכתב האריז"ל: "וזה סוד מה שארז"ל אשתו כגופו דמיא".

וה"נ בנוגע למה שכתב בהמשך פרק לז בענין המעלה של "ת"ת כנגד כולם" שמבררים את הלבושים וכו' דמקשה: "מה השייכות לאשה שלא מחוייבת כלל בת"ת ואין בכוחה להמשיך את האור הנעלה ולברר את לבושיה וכוחותיה, ובפרט . . דאין אמת אלא תורה דוקא ולא שצועק כך אבא אבא . . ואיך שייך ענין זה לנשים?"

ברם, לפי דברי האריז"ל הנ"ל א"ש מאוד ולק"מ; דבאמת בירור הלבושים וכו' והכוח להמשיך את האור לברר את לבושיה וכוחותיה נעשים על ידי מעשה בעלה [או מעשה הבחור שלפני החתונה] שהיא "נכללת עמו בעת שעושה אותה מצוה", כיון ד"אשתו כגופו דמיא", ולא נקרא זה כלל שצועקת אבא אבא, אלא שע"י קריאת האמת דתורה דבעלה היא נכללת עמו להיות "קרוב ה' . . לכל אשר יקראוהו באמת" - שאין אמת אלא תורה.

ובנוגע לשאלתו - "דבתניא מובאים צדיקים גמורים כדוד המלך ורבה, והאם היו גם צדיקות גמורות בדרגא זו" - ולפי הנ"ל נראה שנשותיהם של דוד המלך ורבה היו בדרגא זו מפני עבודת בעליהם "שנכללת עמו בעת שעשה אותה מצוה", כיון ד"אשתו כגופו דמיא".

והדבר דומה למה דאיתא בירושלמי נדרים (פ"ט ה"ד) שכל ישראל גוף אחד הן, ומפרש טעם המקרא דלא תקום ולא תטור בני עמך, דרך משל הרי זה דומה למי שהיה חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו, וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השניה על שחתכה הראשונה, כן הדבר הזה, כיון שכל ישראל גוף אחד הן דין הוא שלא ינקם מחבירו שהוא כנוקם מגופו (לשון קרבן העדה שם). ועי' גם בספר חרדים (פרק סא בסופו).

והנה לפי הנ"ל נראה לבאר מנהגינו - מנהג חב"ד - שנשים אינן מברכות ברכות "שעשני כרצונו" - כפי שנדפס בקובץ "יגדיל תורה" נ.י. (גליון ל), ובקובץ רז"ש (ע' 28) – ועי' 'כפר חב"ד' (גליון 890 ע' 43) שהרבנית חיה מושקא ע"ה אמרה שבבית הרב לא נהגו לומר ברכת "שעשני כרצונו". ועי' עוד בזה ב'כפר חב"ד' (גליון 1084 ע' 14).

דהנה בשו"ע רבינו הזקן (או"ח סי' מו ס"ד) פסק: "והנשים נוהגות לברך שעשני כרצונו" – וכמ"ש המחבר בשו"ע שם, אבל בסידור לא כתב רבינו הזקן על כך מאומה, - ועי' באגרות קודש כ"ק אדמו"ר זי"ע חלק כ (ע' סג) שהרבי נשאל על כך, וכתב: "ע"ד ברכת הנשים והנוסחא שלה (בברכות השחר) - יברר אצל נשי אנ"ש תי' שיש להם מסורת בזה". עכ"ל. ואמנם כנ"ל מנהג בית הרב וכו' שלא מברכות ברכה זו, כפי המשמעות מהסידור שלא נזכר ברכה זו.

ונראה לבאר בהקדם מה שכתב באבודרהם (סדר שחרית של חול, ברכות השחר): "הנשים נוהגות לברך שעשני כרצונו כמי שמצדיק עליו את הדין על הרעה הבאה עליו" - וה"נ נמצא הסבר זה בטור (סי' מו).

וי"ל שזהו רק עפ"י נגלה, שאכן בעצם חסר לנשים המצוות עשה שהזמן גרמא שפטורות מהם. – ועי' באבודרהם שם שמבאר ברכת "שלא עשני אשה, מפני שאינה מצוה במצוות עשה שהזמן גרמא", ולפי"ז מצדיקות עליהן את הדין מפני שאינן במצוות אלו. ועפי"ז פסקו המחבר ורבנו הזקן בשו"ע שאומרות "שעשני כרצונו".

אבל בסידור - שמתעלם רבינו מברכה זו - י"ל שהטעם הוא מפני דס"ל כמ"ש בכתבי האריז"ל ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה . . וזה סוד מה שארז"ל אשתו כגופו דמיא". עכ"ל. ולפי"ז באמת אין להן במה להצדיק עליהן את הדין, שהרי בפועל לא חסר להן מאומה מעצם המצוות כלל, ולכן מנהגינו כמ"ש בסידור שלא אומרות "שעשני כרצונו". וא"ש מאוד.

והא דאנשים מברכים "שלא עשני אשה", י"ל "דקאי על החיוב של העשיה שהתורה פטרה את הנשים ממצוות אלו (כדי שיוכלו להתפנות לתפקידן המיוחד), אבל בנוגע לעילוי והשכר הקשור עם מצוות אלו - שייך הדבר גם לנשים עי"ז שהבעל מקיים מצוות אלו". עכ"ל ב'תורת מנחם' הנ"ל.

ולפי"ז יבואר היטב למה אינן מברכות "שעשני כרצונו", כי בעצם אין כאן דבר שמצדיקות עליהם את הדין, כיון ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה".

והנה לפי הנ"ל נראה לבאר הגמ' מנחות (מג, ב); דמסקנת הסוגיא שם דמברך ב' ברכות "שלא עשאני עבד", ואח"כ "שלא עשאני אשה", וע"ז מקשים "ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד, היינו אשה"? – ומפרש רש"י שם ד"ה היינו אשה: "דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו. לישנא אחרינא, היינו אשה, לענין מצוות אשה ועבד שוין, דגמרינן לה לה מאשה (חגיגה ד, א)". עכ"ל.

ומתרצת הגמ': "עבד זיל טפי". ומפרש רש"י: "מזולזל העבד יותר מן האשה".

וצריך להבין במה מתבטא הזלזול של העבד יותר בענין המצוות שבזה הם שווים, דגמרינן לה לה מאשה? [ללישנא קמא דרש"י אפשר להבין דעבד לרבו מזולזל יותר מאשר אשה לבעלה, אבל ללישנא אחרינא לכאו' הן שווים ממש?].

אולם לפי מה שנאמר בכתבי האריז"ל הנ"ל א"ש מאוד, ואינו דומה כלל המצוות של העבד למצוות של האשה, כיון שעל ידי עשיית הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה", והתורה לא פטרה את הנשים ממצות אלו אלא רק מחיוב העשיה בלבד,

משא"כ גבי עבד לא פטרתו התורה רק מחיוב העשיה בלבד, אלא גם מעצם המצוה הוא פטור, ולכן העבד גרוע יותר מאשה גם מצד עצם המצוה.

[עוד י"ל בזה, דרש"י אומר גבי "עבד זיל טפי": "לישנא אחרינא, טפי, כלומר זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים". עכ"ל.

- וראה ברבינו גרשום שם שכתב: "זיל טפי, כלומר אע"ג דהיינו אשה, לך והוסיף לברך פעם שניה, ומה בכך". עכ"ל. וזהו כנגד הלישנא אחרינא הקודמת דלענין מצוות אשה ועבד באמת שוין, והלישנא קמא הוא כנגד הלישנא קמא שלפניו. אולם לפמ"ש עפ"י ה'כתבי האריז"ל' הנה גם ללישנא אחרינא אשה ועבד אינם שוים].