בגליון תתפז (ע' 69), העיר הרב ב.א. שיחי' על תרגום לשון הרבי במכתב באידיש בביאור ברכת "שהשמחה במעונו", "אז ווען מען דערמאנט דעם אויבערשטענס ברוך הוא נאמען דערמאנט מען עם אז עס זאל זיין שמחה", שיש שתרגמוהו "כשמזכירים את שמו של הקב"ה מזכירים אותו בהקשר של שמחה", ולדעתו התרגום הנכון הוא "כשמזכירים את שמו של הקב"ה מזכירים לו [מתפללים להקב"ה] שתהיה שמחה".

ולענ"ד צע"ג אם תירגמו נכון.

דהנה עיקר החילוק הוא בתרגום תיבת "עם" (במינוח ואיות הליטאי-רוסי, שלפעמים כותבים "אים"), האם הכוונה "אותו" או "לו".

ואתה נחזי אנן, כשאומרים למשל "נברך אלקינו שאכלנו משלו", הרי אין כאן הזכרה "לו" או בקשה "ממנו", אלא יש כאן הזכרה שאנו מברכים את ה' שאכלנו משלו. ולכאו' הדעת נותנת שגם המשמעות של "שהשמחה במעונו" אינה בגדר תפילה ובקשה אלא להיפך "שבח" של הקב"ה, שמזכירים שהשמחה במעונו. אלא שלפי זה צ"ב המשך הלשון "אז עס זאל זיין", שתהי' השמחה במעונו, שזהו היפך המשמעות הפשוטה שהשמחה היא כבר במעונו!

ואולי ניתן לפרש בדוחק, שהכוונה היא שיחד עם הזכרת השבח יש כאן גם ענין של בקשה, כמבואר בדא"ח שענין השבחים דרשב"י הוא כדי להמשיך ולגלות מעלותיו, וכן לענין השבחים של מעלה. ועצ"ע בזה.