פרשה חביבה על דוד

מזמור זה הינו מהמזמורים החביבים על דוד המלך, דבר זה למדנו מגמרא ברכות דף י, א. דהכי איתא התם: "כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי; פתח באשרי – דכתיב, (תהלים א') אשרי האיש, וסיים באשרי – דכתיב (תהלים ב'), אשרי כל חוסי בו", ומזה למדה הגמרא לומר דאשרי ולמה רגשו חדא פרקא הוי, עי"ש.

ובתוס' שם כ': "וא"ת מאי כל הפרשיות והא לא אשכחן שום פרשה אחרת שמתחלת באשרי ומסיימת באשרי אלא היא. וי"ל דלאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי. אלא חתימה מעין פתיחה כמו תהלה שפתח בתהלה וסיים בתהלה, תהלת ה' ידבר פי (קמה) וכן הרבה פרשיות שמתחילות בהללויה ומסיימות בהללויה". והם פרקים קו, קיג, קלה, קמו – קנ.

ולפי זה נראה דכמו כן פרק קג ופרק קד ששניהם מתחילים ומסיימים באמירת ברכי נפשי את ה' ויתירה מהם כי אין זה תיבה אחת בלבד אלא פסוק שלם שמסים כמו ההתחלה הרי ברור שיש בזה חביבות מיוחדת.

הללויה

כ"ד פעם הללוי' יש בתהילים, אך פעם ראשונה שמוזכר הללוי' בתהילים הוא בפרק דידן, והטעם מבואר בגמרא ברכות (דף ט, ב): "דאמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: (תהלים ק"ד) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. הני מאה ושלש, מאה וארבע הויין, אלא שמע מינה, אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא".

אגב – יש לעיין מנ"ל לגמרא דהכוונה בסוף פרק מאה ושלשים, אולי כוונתו לומר דבפרק שלאחר מאה ושלשים היינו בפרק קד, וכבר העיר כן בפירוש הרי"ף על עין יעקב עי"ש.

והנה מה שאמר במפלתן של רשעים אין הכוונה עונש הרשעים וכיו"ב, דזה הרי נמצא גם בפרקים אחרים כמו בפרק נח "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע", וכיו"ב.

אלא הכוונה כאן על זמן דלעתיד לבוא היינו לאחר תחית המתים שעל זה נאמר בפרק דידן (פסוק ל) תשלח רוחך יבראון, ואז יהיה ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, כמו שאמר (פסוק לה) יתמו חטאים מן הארץ, זהו מפלתן האמיתי של הרשעים, ועל זה אמרה הגמרא דראה דוד מפלה זו של הסטרא אחרא והרשעה כולה, כדלהלן בארוכה, ואז אמר הללוי'.

חשיבות תיבת הללויה

חשיבות תיבת הללויה מפורש בגמרא פסחים (דף קיז, א) "דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים: בניצוח, בנגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהלה, בתפלה, בהודאה, בהללויה. גדול מכולן הללויה, שכולל שם ושבח בבת אחת". וכן בירושלמי ובמדרש תהילים ריש ספרא.

ובמדרש תהילים מוסיף חדוש "רב קרא כל ספרא הללויה" היינו שקרא את ספר תהילים בשם הללויה.

מדוע דווקא רב קרא ספר תהילים הללויה

ומדוע לא נתקבל שם זה בתפוצות ישראל

נראה דכדי לבאר הענין יש לברר קודם בתיבת הללויה מה פירושה, ובזה מצאנו מחלוקת תנאים, אמוראים ופוסקים. ויהיה נפקא מינה להלכה איך לכתוב התיבה.

דהנה במנחת שי כאן האריך דמצא ספרים חלוקים בכתיבת הללויה יש מהם שכותבים בשתי תיבות יש שכותבים בתיבה אחת ויש שכותבים מקף ביניהם.

ומקור חלוקת הספרים הוא במחלוקת אמוראים בגמרא דידן. ומגמרא ירושלמי נראה דכבר חלקו בזה תנאים.

דהנה בגמרא פסחים (דף קיז, א) איתא:

"אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: הללויה וכסיה וידידיה – אחת הן. רב אמר כסיה ומרחביה – אחת הן. רבה אמר מרחביה בלבד. איבעיא להו מרחב יה לרב חסדא מאי – תיקו. איבעיא להו: ידידיה לרב מאי תא שמע, דאמר רב: ידידיה נחלק לשנים, לפיכך ידיד – חול, יה – קודש.

איבעיא להו: הללויה לרב מאי – תא שמע, דאמר רב חזינא תילי דבי חביבא דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא. ופליגא דרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי מאי הללויה – הללוהו בהלולים הרבה. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים: בניצוח, בנגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהלה, בתפלה, בהודאה, בהללויה. גדול מכולן הללויה, שכולל שם ושבח בבת אחת".

ונראה מכאן דג' דעות בזה א) יש לכתבה בשתי תיבות – דעת רב. ב) יש לכתבה בתיבה אחת ופירושה מלשון הלולים הרבה ואינו שם קדוש – דעה ראשונה של רבי יהושע בן לוי. ג) יש לכתבה בתיבה אחת ויש בה שם קודש – דעה שניה של ר' יהושע בן לוי.

ובירושלמי נמצא דזה מחלוקת רב ושמואל ודעת שמואל כר' מאיר בזה דהכי איתא בירושלמי סוכה (פ"ג ה"י): "רב ושמואל חד אמר הללויה וחורנה אמר הללו יה מאן דאמר הללו יה נחלק ואינו נמחק מאן דאמר הללויה נמחק ואינו נחלק ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תילים של ר' מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוון לקדשן הוי דו אמר הללו יה.

מיליהון דרבנן פליגן דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי בעשרה לשונות של שבח נאמר ספר תילים באישור בניצוח בניגון בשיר במזמור בהשכל ברינה בתודה בתפילה בברכה המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבח כלולין בו".

ומדברי רב כאן מוכיח התשב"ץ (ח"א סימן קעז) להלכה דשם שנכתב בלא כוונה אפשר למחקו, עי"ש בארוכה.

מעתה יש לעיין איך זה שרב קרא שם הספר הללויה הרי לשיטתו יש לכתבו בשתי תיבות.

ונראה לומר דאדרבה דווקא משום דרב לשיטתו, דיש לכתבו בשתי תיבות כי יה הוי שם קודש ואילו בשם אחד הללויה אינו שם קודש כאמרו שהיה מוחק כל הללויה של ר' מאיר שהיו בתיבה אחת, לכן ס"ל דיש לקרוא הספר הללויה – בתיבה אחת – ואין כאן שם קדוש אלא מלשון הלולים הרבה.

אך לדידן דיש לחשוש לדעת ר' יהושע בן לוי דאפילו בשם אחד הריהו שם קדוש, אין נכון לקרוא שם הספר הללויה.

וגם מזהר נראה כדעה זו דהוי בתיבה אחת והוי שם קדוש כדאיתא בפרשת וישלח (דף קעח ע"ב): "ת"ח הלויה בכל אינון שירין ותושבחן דקאמר דוד הא תנינן, דלעילא מכלהון הוא הללויה ואוקמוה, מאי טעמא בגין דכליל שמא ושבחא כחדא, מאי שמא ושבחא שמא דא י"ה, שבחא מאן איהו, אלא דא כ"י דאיהו (הלל בגימ' ה"ס שהוא אדני) מתקנא שבחא תדיר לקודשא בריך הוא ולא אשתככת כמה דאת אמר (שם פ"ג) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, בגין דסדורא דשבחא איהי מסדרת ומשבחת תדיר לגביה, ובגין כך שמא ושבחא כחדא".

ובפרשת ויחי (דף רלב, ב) נראה דיש בזה סוד עמוק מדוע דוקא נכתב בתיבה אחת להעלים השם והכי איתא התם: "רבי (יצחק) חזקיה פתח ואמר (תהלים קלה) הללו יה הללו עבדי ה' הללו את שם יי' האי קרא אית לאסתכלא ביה כיון דאמר הללויה אמאי הללו עבדי יי' ולבתר הללו את שם יי' אלא הכי תנינן מאן דמשבח (לחדא) לאחרא אצטריך לשבחא ליה כפום יקריה וכפום יקריה הכי אצטריך שבחיה ותנינן מאן דמשבח לאחרא בשבחא דלית בי' הוא גלי (גלותא וסבב) גנותיה וצבי לגלאה ליה ועל דא מאן דעביד הספדא על בר נש אצטריך כפום יקריה ולא יתיר דמגו שבחיה אתי לגנותיה ובכלא שבחא אצטריך כפום יקריה,

ת"ח הללויה הכא אית שבחא עלאה דמארי דכלא אתר דלא שלטא ביה עינא למנדע ולאסתכלא (ס"א אתר) דאיהו טמירא דכל טמירין ומאן איהו י"ה שמא עלאה על כלא ובגין כך הללויה שבחא ושמא כחדא כלילן כחדא והכא סתים מלה דאמר הללויה ולא אמר מאן הללויה למאן אמרו הללו אלא כמה די"ה סתים הכי שבחא דשבוחי סתים אינון דמשבחי לא ידענא מאן אינון.

והכי אצטריך למהוי כלא סתים ברזא עלאה ולבתר דסתים ברזא עלאה גלי ואמר הללו עבדי יי' הללו את שם יי' בגין דדא איהו אתר דלא סתים כההוא עלאה טמירא דכל טמירין דא הוא אתר דאקרי שם כמה דאת אמר (שמואל ב' ו') אשר נקרא שם שם ה', קדמאה סתים דלא (ס"א דא) גלייא (תניינא) סתים וגליא ובגין דקיימא באתגלייא אמר אינון דקא משבחי לההוא אתר מאן אינון וקאמר דאינון עבדי יי' דאתחזון לשבחא לאתר דא", ע"כ.

אך מירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) נראה לכאורה דיש לכתבו בשתי תיבות דהכי איתא התם: "רבי אבהו בשם ר' יוחנן בשתי אותיות נבראו שתי עולמות העולם הזה והעולם הבא אחד בה"א ואחד ביו"ד מה טעמ' כי ביה יי' צור עולמים ואין אנו יודעין אי זה נברא בה"א ואי זה מהם נברא ביו"ד אלא מן מה דכתיב אלה תולדות השמי' והארץ בהבראם בה"א בראם הוי העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא נברא ביוד מה ה"א פתוח מלמטן רמז לכל באי עולם שהן יורדין לשאול מה ה"א יש לו נקודה מלמעלן משעה שהן יורדין הן עולין מה ה"א פתוח מכל צד כך פותח פתח לכל בעלי תשובה מה יו"ד כפוף כך יהיו כל באי העולם כפופין ונהפכו כל פנים לירקון כיון שראה דוד כן התחיל לקלס בשתי אותיות הללו יה הללו עבדי יי' הללו את שם יי'". אך אין הכרח כי יש לומר כוונתו לשם יה שבתיבת הללויה כנ"ל.

ברכי נפשי את ה'

ה' פעמים ברכי נפשי כתיב בב' פרקים אלו קג–קד כ"כ רש"י בריש מזמור קג והוא מברכות (י, א) ושם איתא על ג' הראשונות "דר במעי אמו ואמר שירה . . ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה . . יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה...". ועל שנים האחרונים מפרק דידן איתא התם "ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר: (שם) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר: (שם) ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב: (שם שם כט.) תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו'", ע"כ.

ולכאו' תמוה ביותר דברכי נפשי דתחילת פרק דידן, יהיה על יום המיתה דהרי כל הפרק כולו לכאורה מדבר על החיים בעולם ורק בסופו כ' תוסף רוחם יגועון ואיך יאמר דברכי נפשי דריש המזמור קאי על יום המיתה.

עוד יש לתמוה מדוע יאמר שירה על יום המיתה?

ונראה דכדי להבין זה יש לבאר תחילה תוכן הפרק, מהותו וכוונתו.

תוכן הפרק לפירוש הרד"ק והאבן עזרא

הנה הרד"ק והאבן עזרא שניהם הולכים בדרך הפשט דהפרק מדבר על נפלאות הבריאה שנבראו בכל יום מיום ראשון שנברא האור עד יום שישי שנבראו החיות והאדם.

וכמה קשיים בפירושם וכמו הא דכתיב (טז) ישבעו עצי ה', מדוע רק על העצים אמר עצי ה'.

ועיקר הקושי בפירושם הוא כאשר מגיעים לסוף הפרק (פסוק ל) תשלח רוחך יבראון, שזה ענין תחית המתים ואיך יאמר זה על כל הברואים שבהם דיבר בפסוקים קודמים.

ואכן נדחקו הם בפירוש הכתוב, כל' הרד"ק "ואף על פי שהפסוק למעלה מזה הוא על כל החיים לא על האדם לבד, אמר זה על האדם שהוא עיקר בנבראי מטה".

עוד כ' "ויתכן לפרש הפסוק הזה על כל החיים לא על האדם לבד, כי יבראון אחרים כי ימותו אלה וילדו אחרים תחתיהם וכן כתוב דור הולך ודור בא הכללים עומדים והפרטים אובדים ואמר תחדש פני אדמה על הנולדים שיבואו חדשים לעולם", וכעין זה כ' האב"ע, אך מובן שזה דוחק.

והנה רש"י לא מזכיר כלל בפירושו שהפרק מדבר על ימי הבריאה, ואדרבה מצאנו דעה"פ ישבעו עצי ה' כ' רש"י "בגן עדן" ועה"פ אשר שם צפרים יקננו מפרש "ישראל ישכנו שם".

וכן עה"פ (כו) לויתן זה יצרת לשחק בו אינו מפרש כפירושם דהלויתן משחק בים וכיו"ב, אלא מביא דברי רבותינו (במסכת ע"ז דף ג, א) דהקב"ה משחק בלויתן שלש שעות אחרונות,והרי פשוט דכוונתו לומר דאין לויתן כאן כפשוטו.

ועיין בארוכה לקוטי תורה פרשת שמיני בביאור מאמר זה, וכן בביאור המאמר דהקב"ה עושה לעתיד לבוא קניגניא בין לויתן ושור הבר, עי"ש בארוכה.

לכן נראה דרש"י מפרש פשוטו של מקרא במזמור דידן כדרך הדרש בגמרא ומדרשים, לומר לך שמזמור זה הנה דרשות חז"ל בו הם פשוטם של מקרא. מלבד סודות התורה הרמוזים בו ומבוארים בספר הזהר בארוכה, ובפירוש יהל אור לאדמו"ר הצ"צ, עי"ש.

תוכן הפרק לפירוש רש"י ומדרשי חז"ל

והנה לפי מדרשי חז"ל נראה שעיקר תוכן המזמור הוא במעלת ושבח בני ישראל דווקא, ותחילת המזמור מדבר אכן בענין הבריאה, אך כהקדמה בלבד לעיקר, ובהקדמה מדבר על דומם (המקרה במים) צומח (תשבע הארץ) חי (ישקו כל חיתו שדי) ומדבר (ולחם לבב אנוש יסעד). וכן בדומם גופא דיבר על אש (אש לוהט) רוח (עושה מלאכיו רוחות) מים (יעמדו מים) ועפר (יסד ארץ), עד שמגיע לעיקר המזמור בפסוק טז המדבר בשבח בני ישראל.

ועל זה אומר:

ישבעו עצי ה' –בגן עדן, אשר שם צפרים – אלו בני ישראל, וכן חסידה וגו' הנה אף שרש"י לא מפרש אך מוכרח דלפירושו גם זה קאי על בני ישראל, וכן מפורש בזהר פרשת פנחס (דף ריז, ב) "חסידה ברתיה דאברהם אבינו דאקרי חסיד ועבד חסד עם כל בני עלמא בגין כך אקרי (שמות צה, ב) חסידה ברושים ביתה בין דרועי עלמא יתבא, ובחבורא קדמאה", ע"כ.

ובמדרש שמות רבה (פרשה לה) איתא "דחסידה היינו כהן גדול והכי איתא התם: "ומהו חסידה ברושים ביתה, וכי חסידה בארזים ביתה, ומהו חסידה זה כהן גדול שנא' (דברים לג) תומיך ואוריך לאיש חסידך".

ובמדרש תהילים איתא: "חסידה ברושים ביתה. ר' הונא בר פפא ור' סימון חד אמר למה נקרא שמה חסידה, שהיא נרמסת, וחד אמר מפני שהיא חסה על חברותיה, ואית דאמרי שהיא עושה חסידות עם שכניה. ר' יהודה בר סימון אמר אינו מדבר אלא בשבטו של לוי שנקראו חסידים, שנאמר וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך".

וכן יש לפרש המשך הכתובים, הרים הגבוהים ליעלים – כנוי על בני ישראל שנושאים עיניהם להרים הגבוהים הם האבות, או הרים הגבוהים כנוי לבית המקדש.

וכן סלעים מחסה לשפנים יש לומר דקאי על בית המקדש ומפורש כן במדרש על משלי עה"פ (ל, כו) שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם.

"שפנים עם לא עצום – זה מדי. וישימו בסלע ביתם – זה אחשורוש וכורש שבקשו לבנות בית המקדש".

ובגירסת הילקוט שמעוני יותר מפורט "שפנים עם לא עצום זה מדי כשם שהשפן יש בו סימני טהרה וסימני טומאה כך מדי, אחשורוש ערל ואסתר יהודית וישימו בסלע ביתם שבקש לבנות בית המקדש שנאמר כה אמר כורש מלך פרס".

כמו כן המשך הכתובים תשת חשך ויהי לילה יש לומר דקאי על חשך הגלות דבו תרמש כל חיתו יער רמז לאומות העולם דמושלים אך תזרח השמש בגאולה העתידה או בהצלה וישועת ה' גם בזמן הגלות הנה אז אל מעונתם ירבצון, ויצא אדם – אדם אתם, אלו ישראל – לפעלו לעבודת ה'.

ואכן נמצא פירוש כעין זה בדרשת רבי זירא בגמרא בבא מציעא (דף פג, ב) "דרש רבי זירא, ואמרי לה תני רב יוסף: מאי דכתיב (תהלים קד) תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער. תשת חשך ויהי לילה – זה העולם הזה שדומה ללילה, בו תרמש כל חיתו יער – אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער. תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון; תזרח השמש – לצדיקים, יאספון – רשעים לגיהנם, ואל מעונתם ירבצון – אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו. יצא אדם לפעלו – יצאו צדיקים לקבל שכרן, ולעבדתו עדי ערב – במי שהשלים עבודתו עדי ערב".

וכן המשך הכתובים זה הים גדול וגו' יש לומר דהים רמז לעולם הזה שם רמש ואין מספר, ובני ישראל עוברים בו באניות אלו דברי תורה (וכעין זה שמעתי פעם בהתוועדות מכ"ק אדמו"ר זי"ע עה"פ יורדי הים באניות, (קז, כג) כמדומה שאמר זה בשם אדמו"ר הצ"צ).

ולכן לויתן זה יצרת לשחק בו כי יזכו בני ישראל ללויתן לעתיד לבוא, ולכן רש"י מפרש דקאי על לויתן שעליו אמרו רבותינו שהקב"ה משמח בו בשלשת שעות האחרונות של היום כנ"ל.

וכן כל המשך הכתובים כלם אליך ישברון וגו' מדבר על בני שראל בלבד ולכן אומר תשלח רוחך יבראון ענין תחית המתים שיהיה רק בישראל, ואין צורך לרש"י לפרש דזה מדבר בישראל בלבד כרד"ק וכו' כי לפירוש רש"י הרי רוב הפרק מדבר על ישראל.

עשה ירח למועדים (יט)

הנה רש"י פירש למנות בו זמנים ורגלים, אך האבן עזרא דחה פירוש רש"י וכ': "מפרשים רבים אמרו כי השם עשה הירח בעבור קביעת מועדי ה' ואין זה מטעם המזמור רק יספר מעשה בראשית".

אך עפ"י הנ"ל יובן דאכן לשיטת פירושו של האבן עזרא אין זה טעם המזמור, אך לשיטת פירוש רש"י אדרבה זה תוכן וטעם כל המזמור.

אגב – האב"ע בהקדמת פירושו לתורה מחריף טענתו וכ"כ שם "ואין פי' עשה ירח למועדים (תה' קד, יט), כדברי אלה שמתניהם מועדים ואילו היה כתוב והיתה הלבנה לאות למועדים בחדשים, מי יתן לנו אות שהם מועדי השם המוקדשים, כי יש מועדים רבים בתורה ובמקרא ובכתובים. ואלו היה ל'מועדי השם' מבואר".

והנה טענתו שיש מועדים רבים בתנ"ך, שאינם מועדי ה', הנה בדקתי ומצאתי שאינה טענה כלל.

כי הנה תיבת מועד יש הרבה בתנ"ך ואין הכוונה למועד ה', אך תיבת "מועדים" יש סך הכל עשרה פעמים (עם אות השימוש) בתנ"ך, שנים מהם זה הכתוב כאן ובבראשית (א, יד), שבע מהם הכוונה מפורש למועדי ה', דוק ותשכח, ונשאר רק פעם אחת בדניאל (יב, ז) שכתוב "למועד מועדים וחצי", שאין הכוונה למועדי ה'. אך שם הרי כתיב יחד עם מועד, ועוד תיבות אלו בדניאל סתומות בביאורם כידוע, ומי יאמר שאין הכוונה למועדי ה'. ובזה סרה טענתו מעל רש"י.

ומעתה יש לומר דמבואר מה שהבאנו בתחילת הענין דדוד אמר ברכי נפשי בפרק זה כי ראה יום המיתה, ויש לומר בזה שני אופנים: א) הודה ושיבח שעבר את העולם הזה, הים הגדול והלילה וכו' ונשאר שלם בנשמתו. ב) ראה את העולם הבא והגן עדן הבא לאחר יום המיתה דזה רק לבני ישראל המקיימים תורה ומצוות וזהו יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, עבודת השם בעולם הזה, ואז יזכו להיות כצפרים בעצי ה' זה גן עדן וכו'. לכן אמר ברכי נפשי.

וברכי נפשי האחרון אמר על שראה במפלתן של רשעים וזה תקופה שלאחריה והיא לאחר תחית המתים, תשלח רוחך יבראון, דאז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, כמ"ש (זכריה יג, ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, לכן כשראה תקופה ההיא אמר עוד פעם ברכי נפשי את ה' ובהוספת השבח הללויה כנ"ל.

נון סופית

כדאי להעיר שבפרק דידן יש נו"ן סופית למעלה מהרגיל כמו (בפסוקים ז–ט ובפסוקים כב–ל) ינוסן, יחפזון,יעברון,ישבון, יאספון, ירבצון, יהלכון, ישברון, ילקטון, ישבעון, יבהלון, יגועון, ישובון, יבראון. וכל אלה התיבות יכולות ליכתב – ונכתבות לרוב במקומות אחרים – בלא נון סופית. וכן בפסוק ז' מן גערתך, מן קול, והיה יכול לומר מבלי הנו"ן סופית, ואדרבה לא נמצא במקום אחר מן קול או מן גערתך ולאידך נמצא כמה פעמים (בתהילים גופא) מגערתך ומקול, וכאילו רצה הכתוב להרבות בפרק זה באות זו או להגיע לסכום מסוים.

ואכן זה הפרק יש בו כ"ח פעמים נו"ן סופית, מה שלא נמצא רבוי זה בשאר הפרקים אפילו גדולים מפרק זה, (מלבד פרק עח שיש בו ל"ו פעם אות נון סופית, – אך שם כלם תיבות שלא יכלו להיכתב מבלי נון סופית, ועוד דיש בו יותר מכפול פסוקים מפרק זה). ובוודאי טעם נעלם בזה. ואולי קשור זה למה שהבאנו לעיל בתוכן הפרק לפירוש רש"י, ואי"ה עוד חזון למועד.