בגליון תתקט (עמ' 39) מביא (אגב אורחא) הרב י.ד.ק את קושיית הרא"ם שהקב"ה השיב למלאכים כשטענו, מי שעתיד זרעו להמית בנך בצמא אתה מעלה לו באר והוא משיבם, עכשיו הוא צדיק, וזהו 'באשר הוא שם'. ומקשה הרא"ם דמאי שנא מבן סורר דאמרי' בגמ' תניא ריה"ג אומר וכי מפני שאכל זה תרמיטר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לב"ד ליסקל אלא הגיע תורה לסוף דעתו וכו' אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, ע"כ.

ויש לציין בזה לדבריו הנפלאים של הגאון רש"י זוין זצ"ל בס' "לתורה ולמועדים" בפר' תצא שביאר בטו"ט עפ"ד השו"ת חת"ס (יו"ד סי' רנו) דאף דקי"ל שאין אומרים כל העומד לזרוק וכו' אין הדברים אמורים אלא בדבר שמצד עצמו לא יגיע לסוף מעשה, אבל בדבר שבעצמו סופו להיות במצב אחר מכפי שהוא עכשיו אנו אומרים דהוי כאלו הוא כבר כן, והביא דוגמא לזה מטריפות שאנו אומרים שכל דבר שסופו להנקב כנקב דומה שהרי יש בו כבר עכשיו לקותא בהחל הנגף וכן דיו שחור של ס"ת העומד מצד עצמו להתאדם וכו'.

ולכן בבן סורר ומורה הרי כבר החל בו הנגף (בזה שאוכל תרמיטר בשר וכו'. ומתנהג באופן לא טוב) ולכן דנים אותו ע"ש סופו, משא"כ בישמעאל שהי' כשר באותה שעה. ומה שזרעו עתיד להיות אין זה תוצאה מישמעאל בעצמו לפי הנהגתו עכשיו. ע"כ, והוא חילוק ברור ופשוט (וקצת מבו' בדברי הרא"ם עצמו שם בפר' וירא).

ומה שהביא שם מהגה"ק בעל הפלאה זי"ע בספרו פנים יפות לא זכיתי להבין, דמה בכך שישמעאל בסוף עשה תשובה דמה זה שייך לכאן, הרי קושייתו של הרא"ם מלכתחילה לא הי' מישמעאל שנעשה רשע אח"כ אלא שצאצאי ישמעאל סופן להרע לזרע של יצחק ודו"ק היטב ותבין, וצע"ג להבין דבריו הקדושים של הגה"ק בעל ההפלאה זי"ע.