איתא בתורת מנחם כרך ל (עמ' 143 ואילך) בשיחת פורים תשכ"א (סעי' י"ג): "בזהר ח"ב (קצא, ב) מבואר: "וקבל היהודים, וקבלו היהודים מבעי ליה, מאי וקבל? אלא דא משה, דאיהו היהודים, כללא דיהודאי", כלומר המלה 'וקבל', לשון יחיד, מתייחסת למשה שכולל את כל עם ישראל, ולכן נאמר 'היהודים' לשון רבים אעפ"י שהכוונה למשה, ומזה מוכח שכאשר משה רבינו קיבל את התורה קיבל . . אפילו מגלת אסתר.

ולכאורה איך יתאים פירוש הזהר עם הפירוש הפשוט בפסוק ד'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', שקאי על הקבלה שקיבלו בנ"י שבאותו הדור? ויש אומרים לביאור ענין זה, ובהקדמה, אע"פ שכל עניני התורה הם 'כפטיש יפוצץ סלע', וישנם כמה פנים לתורה . . הרי כל ה'פנים' שבתורה שייכים זל"ז, שהרי כולם נלקחים מאותו 'סלע' . . וי"ל שאכן שני הפירושים, הפירוש לפי פשוטו של מקרא ופירוש הזהר קשורים זה בזה. הסיבה לכך שבנ"י שבאותו הדור היו יכולים לעמוד בנסיון, וכדאיתא בתורה אור (מג"א קכ, ד) שכל הימים שהיו בנ"י בסכנה מפני גזירת המן . . שנמשך הזמן כמעט משך שנה, היו כולם בבחי' מס"נ . . ולא עלה על שום אחד מהם מחשבת חוץ ח"ו - הרי זה ע"י שנתעורר אצלם הענין ד'קבל . . דא משה' שבכל אחד מישראל בפנימיות נפשו". עכ"ל, וע"ש ביאור הענין - וכ"ה בשערי מגילה על מג"א (עמ' קעה).

והנה אאזמו"ר הי"ד מבאר את הקשר בין ב' הפירושים באופן אחר, וזה שכתב בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' רלה אות ב'): "במה דאיתא במגילה בלשון יחיד, וכבר עמד בזה בזוה"ק פר' תשא (קצא, ב) מובא ביסוד ושורש העבודה שם [בדיני קריאת המגילה (שער המפקד פ"ד)], וקבלו היהודים מבעי ליה. והזוה"ק כתב דקאי על משה, דאיהו היהודים, כללא דיהודאי, דבההוא שעתא דקיבל אורייתא קיבל גם מגילת אסתר, יעו"ש. ולי נראה עוד עפי"ד המרדכי (מגילה סי' תשפט) שכתב דיום הפורים שקול כיום קבלת התורה. ע"כ כמו דשם בעת קבלת התורה כתוב (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל, וכתב רש"י כאיש אחד בלב אחד, כמו כן הכא בפורים היו ישראל כאיש אחד בלב אחד, ע"כ כתוב וקבל בלשון יחיד", עכ"ל.

והנה מצאתי דבר זה מפורש במדרש לקח טוב שכתב: "וקבל היהודים כאיש אחד, כענין ויאמר עד" [שמואל א יב, ה) עכ"ל. דשמואל אמר לכל ישראל: "ויאמר אליהם עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה [דבר שאינו הגון - מצו"ד] ויאמר עד". ומדייק בגמ' מכות (כג, ב) ד'ויאמר' (משמע יחיד)- "ויאמרו מבעי' ליה. [ומתרץ], יצאת בת קול ואמרה אני עד בדבר זה". עכ"ל, והביאו רש"י כאן.

והנה במדרש לקח טוב שלפנינו משמע דאפילו שנאמר 'ויאמר' בלשון יחיד, י"ל דקאי על בנ"י שענו ואמרו כאיש אחד בלב אחד, ולכן נאמר בלשון יחיד 'ויאמר', וע"ד "וקבל (לשון יחיד) היהודים כאיש אחד, כענין ויאמר עד".

ויש להבין, למה מביא בלקח טוב מהך דשמואל 'כענין ויאמר עד', והלא עדיף יותר להביא מהך דמתן תורה ד'ויחן שם ישראל' כמו שהביא אאזמו"ר הי"ד, והרי הקשר דפורים עם מתן תורה עדיפא מהך דנאמר בשמואל, וכמ"ש במרדכי הנ"ל, והלא כל ענינו של פורים הוא כדאיתא בשבת (פח, א) עה"פ 'קימו וקבלו היהודים' (אסתר ט, כז) 'קימו מה שקבלו כבר', שבימי הפורים היתה הקבלה על לימוד התורה וקיום המצות ביתר שאת וביתר עז, כיון שבטלה האפשריות ד'מודעא רבה לאורייתא', וא"כ הו"ל להביא הך ד'ויחן שם ישראל' דוקא?

ונראה לבאר זה, בהקדים דהנה יש כמה דרגות באחדות: ישנו ענין האחדות דגוי אחד בארץ, אפילו שמציאותו של ה'גוי אחד' מורכבת מששים ריבוא בני אדם שאין דיעותיהם שוות. וישנו גם ענין האחדות כפי שהוא אצל כל אחד בפני עצמו, שכל אבריו הם קומה אחת שלימה - שדוגמתו היא גם בהאחדות בכל בנ"י שהם קומה אחת שלימה שדוגמתה היא ג"כ בהאחדות בכל בנ"י שהם קומה אחת שלימה וכו', ועי' עוד דרגות בענין האחדות בתורת מנחם כרך ל' (עמ' 151) שם.

ולפי"ז י"ל דהאחדות ד'ויאמר עד' היא גבוהה יותר אפילו מהאחדות ד'ויחן ישראל', ד'ויחן ישראל' הוא האחדות בגוף ו'בלב' אפילו ש'אין דיעותיהם שווות', אבל האחדות ד'ויאמר עד' היא נעלית יותר בזה שהיא גם בראיה ובמוח, וכדאיתא בגמ' סוטה (ב, ב) דכל מקום שנאמר 'עד' הרי כאן שנים, ולא דרשו על תיבת 'עד' (לשון יחיד) דהול"ל 'עדים' (לשון רבים). כיון ד'עד' בעצם 'הרי כאן שנים', - וזה כוונת המדרש לקח טוב דה'וקבל' היהודים' דפורים כאיש אחד, האחדות היא נעלית יותר אפילו מהאחדות דמתן תורה ד'ויחן ישראל', אלא דהוא 'כענין ויאמר עד' דשמואל הנ"ל, - וע"ד דאיתא בתניא (פ"ה) במעלת היחוד במצות ידיעת התורה על כל מצות מעשיות, ע"ש, וא"ש מאד.