"השואל במה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים . . ההתקשרות האמיתית היא ע"י לימוד התורה, כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ"ש ותלמידי התמימים יחיו בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהלים ובשמירת זמני הלימודים, הנה בזה היא ההתקשרות".

ומכיון שבמכתב קדש זה מזכיר "ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים", הנה מזה מובן שבקס"ד הנה יש סברא שנפעל גם ע"י הכרת פנים.

ויש לומר שזהו ע"ד ע"פ מ"ש חז"ל שאצל תלמיד חכם יש נאמנות מיוחדת ע"י הטביעות עין שלו. והיינו שע"י הכרת הדבר נאמן לומר שזהו חפץ שלו. ובמיוחד כמבואר בסה"ש תורת שלום [ולפנ"ז באוה"ת דרושי שה"ש] שענין דטביעות עין הוא בא' משני אופנים: טביעה של ניצוצי אור של העין שנטבעים בחפץ ההוא או ניצוצי החפץ שנטבעים בהעין של האדם.

ועפ"ז מובן שהכרת פנים אצל תלמיד חכם - כפי שמתוארת בחז"ל (ב"מ כג, ב): "נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא שבעתן העין קים ליה בגוייהו".

והיינו ש"טביעות עין" הוא גם באופן של התקשרות וקשר שבין האדם וכח הראי' של הצדיק.

ואעפ"כ ממשיך בפתגם: "ההתקשרות האמיתית היא ע"י לימוד התורה", והיינו שהדיוק בזה הוא התקשרות אמיתית. והרי ענינו ד'אמת' הוא שהוא בעצם הדבר ומבריח מן הקצה אל הקצה.

וכן הוא בענין לימוד התורה: עי"ז נפעל יחוד נפלא שבין האדם הלומד והנושא שלומד עם בעל המאמר של אותה התורה וכו'. והרי יחוד זה מבאר אדה"ז בתניא (פ"ה): "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה".

ובזה מובן מה שבזה מתבטא תכלית השלימות בהתקשרות.

ועפ"ז יומתק גם דיוק הלשון בפתגם [ב"היום יום"] ליום ט' אדר שני:

"גודל התשוקה להתקשרות, יכול להשביע רק כאשר ילמוד מאמרי החסידות שאומר הרב וכותב, כי בראית פנים בלבד לא סגי".

והיינו שמכיון שע"י לימוד התורה נפעל "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו", ולכן עי"ז דוקא יוכל להשביע גודל התשוקה להתקשרות, כיון שעי"ז מתאחדים בתכלית השלימות.