א. לאחרונה הוציא א' מאנ"ש דארה"ק ספר "דעתן עלך" וז"ל - בעמוד השער של ספרו "ספר דעתן עלך והוא ביאור סוגיות במסכת בבא קמא מן התלמוד בלי ביסוד המחלק בין חכמי ארץ ישראל דחכמי טפי בענייני איסור והתיר ובין חכמי בבל דעדיפי בענייני הפקעת ממון, סמכתיו על דברי הגמרא הראשונים והאחרונים, ויסדתיו על ההדרן למסכת בבא קמא שאמר הוד כ"ק אדמו"ר מליוואביטש זיע"א." ומאריך ב"פתח דבר" אודות גדלותו של רבינו בכלל ובלימוד התורה בפרט ועיקר אודות העומק הרב החבוי והגלוי בהדרנים של רבינו.

ומיד בתחילת דבריו מעלה תמיהתו מדוע לא מצינו בתורת רבינו ביאורים במסכתות הנלמדות בישיבות וז"ל "שנים רבות הייתי תמה מדוע הטיל הרבי את רוב כובד משקל למדנותו הבלתי נתפסת בש"ס, אל סיומן של המסכתות דווקא, ומדוע לא גילה באוזנינו גם את ביאורן של הסוגיות שבתוך המסכתות ואת הנושאים המפורסמים הנלמדים בישיבות . . פשיטא שביאורים רבים ונפלאים אמר הרבי גם בש"ס, אך לרוב נאמרו וסודרו אלו בהקשרים אחרים ולא מצינו שיכתוב פירוש שלם למסכת כזו או אחרת, וכאמור, רק בהדרנים ישנו סדר רצוף וקבוע המשייך כל אחד ואחד מהם למסכת המיוחדת לו".

ומתרץ על תמיהתו זו שבכל הדרן של הרבי טמונים יסודות שלאחרי העיון הנכון נמצא שהם מבארים את (כל) רוב ענייני המסכת הצריכים עיון ובנוגע למסכת בב"ק כותב וז"ל "כשעסקתי בלימוד וכתיבת ההדרן שאמר על מסכת בבא קמא ללומדי הדף היומי, השתוממתי לגלות דבר פלא עצום שיש בו משמעות מרחיקת לכת לעולם התורה בכלל, וללומדי תורתו בפרט וזה דברו בהדרן שאמר על מסכת זו, הניח הרבי את המפתח ואת היסוד להבנתה של כל המסכת כולה וביסוד התלמודי שאמר בהדרן ההוא יבואו על פתרונן רוב, ואף כל סוגיות המסכת תוך תירוץ קושיות רבות שהקשו בהם הראשונים והאחרונים . .

הרבי לא גילה אמנם ביאורה של מסכת שלימה מתחילתה ועד סופה, אבל הוא מגלה את היסוד הטמון בסופה שכוחו יפה לכל המסכת כולה. כי כשאמר וחזר ואמר "הכל הולך אחרי החיתום" נתכוון לכך במלוא המשמעות כי הכל כלול ומרומז בחיתומה של מסכת."

ומסכם:

עניינו של ספר זה הוא, שבכל סוגיא וסוגיא נחזור אל ההדרן ההוא ונשאב ממנו את הביאור הנכון ואת הסברה האמיתית המבארת את עומקה של סוגיא עד שנמצא עצמנו אומרים "הדרן עלך" ו"דעתן עלך" בדיבור אחד, על שם שאין הדעת יורדת לעומקה של סוגיא אם לא שלקחנו עמנו את היסוד האמור בהדרן.

ב. והנה במחילת כבוד תורתו ברצוני להעיר:

כל המעיין בשיחה ואפי' בשטחיות הכי גדולה מוצא שאין היסוד (כדלקמן) נמצא כלל בהדרן של רבינו, לא בפנים ולא בההערות ואפי' לא ברמז, וכנראה שמפני טעות בפשט השיחה תלה יסוד זה ברבינו.

[יש להבהיר: יסוד זה שנחלקו בגברא וחפצא יכול להיות נכון אך אין שום קשר בינו ובין השיחה הנ"ל (ואדרבה מהשיחה הנ"ל משמע שמודים זל"ז בעצם הסברא כמ"ש לקמן) הפוך לגמרי ממ"ש בספרו (כנ"ל) "שבשיחה זו מניח הרבי יסוד תלמודי שלפיו יתבארו רוב סוגיות המסכת"[1]].

דהנה בהתחלת ספרו כתב היסוד וז"ל:

היסוד: מסכת בבא קמא כולה עומדת על יסוד אחד הנרמז בהדרן שאמר הרבי על מסכת זו, וזה דבר היסוד: בכל אחד מאבות הנזיקין המדוברים במסכת, ישנו צד גברא וצד חפצא. וכשחייבה תורה את האדם המזיק, בתיקון שני עניינים דיברה. האחד, הוא האיסור כלפי שמיא שעבר להזיק ממון חברו והשני הוא החיוב לתיקון החיסרון שגרם בחפצא של חברו.

תורת ארץ ישראל, הירושלמי, המכילתא, התוספתא והתנאים והאמוראים שנולדו בארץ ישראל או שקנו בה רוב תורתם, הכריעו כל עניין שבמסכת לצד הגברא שבו.

לעומתם, תורת חוצה לארץ היינו הבבלי, הברייתות, ועמם האמוראים בני בבל לדורותיהם או אלו הקונים רוב תלמודם שם הכריעו כל עניין שבמסכת לצד החפצא שבו . .

ומאריך בביסוס היסוד ממס' מראי מקומות ומסיים וז"ל: כאמור נמצא היסוד בהדרן היחידי למס' ב"ק לקו"ש חי"ט פרשת עקב שאמר הרבי על מסכת זו ולהלן תקציר ותמצית ההדרן:

בסיום המסכת הובא הדין: "ת"ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל" היינו בכל אופן וללא התני' כל שהיא בדעת בעל הבית.

לאחריו, הובאו עוד מקרים: מפסגי אילנות מפסגי גפנים וכו' שבהם הדין הוא שבזמן שבעל הבית מקפיד עליהם יש בהם משום גזל ובזמן שאינו מקפיד אין בהם משום גזל.

אבל בתוספתא, כתוב כל הנ"ל בשינוי קטן שדין מסתתי אבנים הובא ביחד עם שאר הדברים שהפקרם תלוי בדעת בעל הבית ובזמן שבעל הבית מקפיד עליהם יש בהם משום גזל ורק אם אינו מקפיד אין בהם משום גזל.

והסביר שם שההבדל בניהם נעוץ בכל שהברייתא נכתבה שלא בפני רבי ויתכן שאף נכתבה בבבל. והרי בבל היא בקעה שאין בה אבנים ולכן אין הדבר תלוי בדעת בעל הבית כי מאחר שאין אבנים בבבל ואין בהם שימוש, אינם שווים דבר.

אבל התוספתא נכתבה בארץ ישראל ושם האבנים היו חשובות משום שהיו מצויות בשפע ומכיון שהשתמשו בהם לבני' וכו' הי' בהם שווי, על כן כתבה התוספתא שפסולת האבנים אין בה משום גזל רק בזמן שאין בעל הבית מקפיד עלי'.

ועוד הוסיף שם וביאר במילים אחרות, שהתוספתא (תורת ארץ ישראל) אמרה דין בגברא, והברייתא (שנכתבה בבבל) אמרה דין בחפצא. כי לפי התוספתא הפקר האבנים הוא דין בגברא שהוא תלוי בדעת בעל הבית, אבל הברייתא אמרה דין בחפצא כי בבבל האבנים הפקר מצד עצמם כיוון שאין בהם שווי.

תדע, שיסוד זה שתורת ארץ ישראל היינו התוספתא, הירושלמי, התנאים והאמוראים שבארץ ישראל אמרו כולם דין בגברא ואילו בבבלי אמרו דין בחפצא הוא היסוד המלווה אותנו לכל אורך המסכת ובו יתבארו הסוגיות השונות דבר דבור על אופניו . . עכ"ד המחבר

ג. וכעת אציע את דברי הרבי בשיחה (החלק הנוגע לעניננו) בסוף מסכתא ב"ק ישנה ברייתא "מסתתי אבנים, אין בהם משום גזל (בהפירורים שנשארו) מפסגי אילנות . . בזמן שבעה"ב מקפיד עליהן יש בהם משום גזל" ואילו בתוספתא כתוב שגם מסתתי אבנים הרי"ז תלוי בדעתו של בעה"ב ומבאר כ"ק אדמו"ר שיסוד החילוק (בנוגע לצורך של דעת בעה"ב ב'מסתתי אבנים') הוא שבעצם לא נחלקו, ובהקדים; שבברייתא עצמה צ"ל מהו החילוק בין מסתתי אבנים למפסגי אלינות והביאור שמסתתי אבנים הרי בהפירורים שנשארו אין שום שווי ולכן הרי הם הפקר מצ"ע, ואילו באילנות הרי יש בהם איזה שווי ולכן צריך את דעתו של בעה"ב האם הפקיר או לא. ומוסיף שם הרבי "ובסגנון אחר קצת" שבמסתתי אבנים כיוון (שכנ"ל) אין באבן שום שווי הרי היא מצ"ע הפקר היינו שההפקר הוא בחפצא ולכן אי"צ לדעתו של בעה"ב (וגם אם אומר שאינו מפקיר הרי כיוון שזה הפקר בטלה דעתו) ואילו במפסגי אילנות כיוון ששווה משהו ובמילא תלוי בדעת בעה"ב הרי כל ההפקר הוא מצד הגברא.

ועפ"ז אפשר להסביר שהברייתא והתוספתא לא נחלקו אלא דברו בב' מקרים שונים (ובעצם מודים א' לב') דהברייתא נכתבה בבבל שהיא "בקעה שאין בה אבנים" וכיוון שלא בונים שם עם אבנים אין להם שום שוויות וממילא ההפקר באבנים הוא מצד החפצא, ואילו התוספתא נכתבה בא"י שם יש אבנים וממילא שווים והאפשרות היחידה להפקיר היא ע"י בעה"ב וממילא תלוי בגברא, ע"כ תוכן השיחה.

והנה לפי"ז מובן שאין מחלוקת (!) בין התוספתא והברייתא אלא כ"א דבר במקרה שונה וממילא אין מובנת כלל כוונת המחבר להסביר את כל המחלוקות של מס' ב"ק ע"פ הדרן זה שהרי הברייתא דברה על מקרה במציאות בו ההפקר הוא מצד החפצא, והתוספתא דברה על מקרה במציאות בו ההפקר הוא מצד הגברא ולא שנחלקו בזה שלתוספתא הי' יותר נ"ל "גברא" ולברייתא הי' נראה יותר לומר "חפצא", ואדרבה במקרה והברייתא הי' במקום שיש אבנים הרי פשוט שהייתה מודה שההפקר הוא מצד הגברא. בסגנון אחר: אינו דומה להגדרה הכללית שמצינו בש"ס לגברא וחפצא דפה לא מדובר על סברות של חפצא וגברא שניתן לחקור איזה צד העיקר אלא בגשמיות הפקר האבנים קשור עם החפצא ולא קשור עם הגברא, ואילו באילנות או אבנים בא"י כיוון שבמציאות יש להם שוויות הרי ההפקר שם תלוי במציאות הגברא.

לסיכום: הספר "דעתן עלך" מיוסד על מראי מקומות שונים ואולי אפי' טובים אבל לא נרמז כלל בהדרן של רבינו!

1) עם היות שבמקום א' כותב שיסוד זה "נרמז" ה"ז א) אינו נכון לומר שנרמז שהרי אדרבה כל שיחה זו היא ליישב ולומר שמר א"ח ומר א"ח ולא פליגי, וכיצד ירמ"ז מהנ"ל שיטתם בהמחלוקת, ואדרבה להיסוד שבספרו דרוש לתרץ את השיחה כיצד לא נחלקו [והוא ע"פ מ"ש בפנים דיש לחלק בגדר החפצא והגברא] ב) ע"ד הצחות - הרי"ז בטל ברוב. וד"ל.