איתא בגמ' )שבת פח, ב) "אמר ריב"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדיבורו".

ובלקו"ש חכ"ח, שיחה לי"ב סיון (ע' 82 ואילך) כותב כ"ק אדמו"ר שהא ד"יצתה נשמתן" הי' בכל עשרת הדיברות. ובהערה 47 שם מוכיח זאת מזה ש"בשבת שם מפורש שהי' "בכל דיבור ודיבור (וראה גם חדא"ג מהרש"א שם [שמביא ראיות שי' פעמים מתו])", עכ"ל.

הנ"ל סותר לכאורה למש"כ במכות

ולכאורה אינו מובן דהרי איתא במכות (כד, א) שרק "אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום" וה"יצתה נשמתן" הי' על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, כמפורש בגמ' שבת!

(ואולי אפשר לומר שהם מדרשות חלוקות כמה דיברות שמעו מפי הגבורה, כהא דמצינו במדרש שהש"ר (פ"א - ב), והגמ' בשבת ס"ל כהשיטה ששמעו כל הי' דברות מהקב"ה. אבל לכאורה זה אינו, מכיון שהשיטה שסובר ליה התם שרק "אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענום" הוא ריב"ל, בעל המימרא שב"כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן" (ורבנין חולקין עליו שם, וס"ל ששמעו הכל מפי הקב"ה)[1].

יישוב הסתירה

ולכאורה יש לבאר זה עפ"י השיטות (שמביא כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"א (עמ' 160 הערה 20) – "רבינו ברוך הובא ברבעה"ת, רא"ם, משכיל ודוד, צידה לדרך" ועוד (– בדעת רש"י)) שבהחזרה על הדברות חזר גם הקב"ה בעצמו ופירש (בשבילם) כל דיבור ודיבור (אלא שישראל לא שמעו (בעת חזרה זו) את כל העשה"ד (לבד אנכי ולא יהי' לך) מפיו של הקב"ה, כ"א מפיו של משה) ולהעיר שבצידה לדרך לפרש"י (שם יט, יט) כ' ש"גם מה שדיבר משה הי' זה עם קולו של הקב"ה".

היינו, שבאמת כל דיבור יצא מפי הקב"ה ולא רק ב"הכלל", כמש"כ רש"י עה"פ "את כל הדברים האלה לאמר"[2]שבתחילה אמר הקב"ה הכל בדבור אחד וכו', ואחר כך חזר ופירשן, ואז שמעו רק אנכי ולא יהי' לך מפי הקב"ה. וכמו שמבאר בשפתי חכמים שם "ובפרישה שפירש לנו לא שמעו רק וכו'" (היינו שאמר הקב"ה ג"כ כל העשה"ד בהפרישה אלא שלא שמעו מצדם וכו', ולא רק בהכלל, אלא גם כשחזר ופירשן אמר הקב"ה הכל אלא ש"אנכי ולא יהי' . . שמענום" היינו שמצדנו שמענו רק שנים מהדיברות מהקב"ה בעצמו, והשאר מפי משה.

הוכחה מצד פשטות הכתובים

ולכאורה ענין זה מוכח מפשטות הכתובים (בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן), שלאחר כל עשרת הדברות אמרו בנ"י למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה" (וכן פי' הרשב"ם שהי' זה לאחרי כל עשה"ד[3]) היינו שמשה ידבר בעצמו (בלי קולו של הקב"ה), וכמו שכתב רש"י עה"פ "והאלוקים יעננו בקול" ש"כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהי' לך, והקב"ה מסייע לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע", שאולי הפירוש בזה שהשמונה דברות אמר הקב"ה עם משה "יעננו בקול" (צידה לדרך הנ"ל), והפירוש "דבר אתה ונשמעה" הוא, שמשה ידבר בלי "האלוקים יעננו בקול" בכדי שיהי' "ונשמעה" שיהיו יכולים לשמוע ולא תצא נשמתן.

ובפרשת ואתחנן "שאת הדברים האלה דיבר" היינו העשרת הדברות ורצו ש"את תדבר אלינו" בכדי שלא יהי' עוד (לאחר עשרת הדיברות) פרחה נשמתן.

(אעפ"י שבפסוק כ"ב כתוב "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו" שמשמע ששמעו הכל מהקב"ה, אבל אולי אפשר לפרש ה"קול ה'"[4]שזהו קול ה' ששמעו ע"י משה ולא מפי הגבורה ממש, או שזה מדבר רק על הב' דברות (שזה מדבר על הפעם הראשון שאמר הקב"ה הכל בדיבור אחד ועצ"ע).

יוצא לנו מהנ"ל (עכ"פ לפי שיטת הגמ' ופשטות הכתובים ע"פ רש"י) שהב' דברות הראשונות אמרן הקב"ה בעצמו, ופרחה נשמתן בשתיהם. ואח"כ אמר הקב"ה גם השמונה דברות, אבל ביחד עם משה ושמעו בנ"י (ע"י) ממשה. וגם בהן פרחה נשמתן, ואח"כ רצו שרק משה יאמר ה-603 מצוות בעצמו בלי קול הקב"ה, כדי שיוכלו לקבל ולא תצא נשמתן[5].

רק אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענום

ולאחר כל הנ"ל, יוקשה לן במאחז"ל הנ"ל ("אנכי . . שמענום", ו"על כל . . פרחה נשמתן")

א) מדוע שמעו השמונה דברות ממשה (ולא מהקב"ה)?

דלפי פשוטו, היה זה מפני שלא היו יכולים לסבול שהקב"ה יאמר אותם ולכן שמעו רק ב' הראשונות, אבל עפ"י הנ"ל זה אינו (א) מכיון שבקשתם למשה שלא ימותו עוד היתה [בפשטות הכתובים, כנ"ל] לאחר כל עשה"ד ו(ב) גם לפי זה לא פעלה בקשתם כלום, מכיון שעדיין פרחה נשמתן.

ב) ולאידך גיסא, מדוע שמעו רק אנכי ולא יהי' מפי הגבורה, דהיה להם לשמוע גם שאר הדיברות?

דממ"נ, אם ישנה מעלה לשמוע את עשרת הדיברות בקולו של הקב"ה למה לא שמעו הכל מהקב"ה, ואם אין בכך מעלה, ודי לבנ"י בזה ש"וירד הוי' על הר סיני וגו'", למה שמעו בכלל אפי' "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה?

אלא מוכרחים אנו לומר, דהטעם ששמעו מהקב"ה רק ב' הדיברות הראשונות הוא מפני שלא היו צריכים לשמוע יותר מזה, וכמש"כ אדה"ז בתניא (פ"כ) ש"אנכי" ו"לא יהי'" כוללים כל התרי"ג מצוות ודי שישמעו רק שניהם מהקב"ה[6].

למה פרחה נשמתן בכל הי' דברות

וגם על מחז"ל ש"על כל . . פרחה נשמתן" יש לשאול שאם שמעו רק ב' הדיברות הראשונות מהקב"ה מדוע פרחה נשמתן בכל עשה"ד?

הנה, יש לבאר זה בכמה אופנים: א) בפשטות, שפרחה נשמתן מצד הגילוי שהיה בעת שדיבר הקב"ה יחד עם משה ("והאלוקים יעננו בקול", וכנ"ל).

ב) ע"פ המבואר בשיחה הנ"ל, שיהודי עושה המצוות מצד ענין הבחירה (שקשור עם עצם הנפש) (אפי' מצוות הפשוטים ובפרט שח' הדברות שהם ענינים פשוטים מאד וכו') ולא מצד שכלו והבנתו זה מגיע בעצם נפשו ובמילא פרחה, ועיין שם לכללות הענין. ואוי"ל בנדו"ד שמכיון שזה מגיע בעצם הנפש, אעפ"י שמשה אמרן מ"מ פרחה.

ג. עפ"י שיחת פר' שלח תש"נ שכ"ק אדמו"ר שואל שם שלכאורה מכיון שהטעם שפרחה נשמתן הי' מפני שלא היו יכולים להכיל הגילוי (עריבות, מתיקות) ופעולת הטל תחי' הי' בכדי שיהי' בכח גופם להכיל וכו' ואעפ"כ פרחה נשמתן לאחר "הטל תחי'" צריך לומר דהגילוי בדיבור השני וכו' (ובכל הדברות) הי' נעלה יותר מהדיבור שלפני"ז עד שהביאם לידי כלות הנפש וכו' . . ומסביר שהעילוי בדיבור שני, הוא זה שנותן מקום לענין הפכי (ע"ז, לא יהי') שבזה מודגש יותר עבודת התחתונים שממשיכים אלוקות עד לתחתון שאין למטה הימנו, וזה קשור עם גילוי נעלה ביותר וכו' . . עיי"ש לשלימות הענין.

ואוי"ל ג"כ בנדו"ד שמכיון שבכל דיבור מתגדל הגילוי, אעפ"י שמשה אמרן מ"מ הגילוי הי' כל כך שפעל בבנ"י כלות הנפש.

(ואוי"ל שזהו הטעם שהח' דיברות הי' צריך להיות דוקא ע"י משה ולא הקב"ה, מכיון שבהם הגילוי הוא יותר נעלה הי' צריך למעט הגילוי קצת עכ"פ, ומשום זה משה אמרן).

ביאור עפ"י הנ"ל במדרש שהש"ר הנ"ל

(ואחרי כל הנ"ל אולי יש לתרץ הקושיא על ריב"ל במדרש שהש"ר הנ"ל, שלכאורה מזה שכתוב "דבר אתה עמנו ונשמעה" לאחר העשה"ד משמע ששמעו כל העשה"ד מהקב"ה וכו'. עיי"ש.

ואפשר שלפי הנ"ל יכול לפרש שלאחר העשה"ד היו רוצים לשמוע ממשה בעצמו "דבר אתה" (בלי הקול של הקב"ה כנ"ל) בכדי שיהי' ונשמעה שיוכלו לשמוע ולא תצא נשמתן, ולא כמו הח' דברות שאעפ"י ששמעו ממשה מ"מ פרחה נשמתן).

(להעיר ולהדגיש שבענין אמירת עשה"ד יש ריבוי שיטות וכו', וענין זה הוא רק עפ"י דברי הגמ' (ריב"ל, וגם שיטתו דהשה"ר) ופשוטו של מקרא עם רש"י ומפרשיו.

ולשלימות הענין ראה תורה שלמה על הפסוקים וגם במילואים שם, וכמו שכ"ק אדמו"ר מציין בכמה שיחות בההערות (בענין עשה"ד) לתורה שלימה).