בהמשך למ"ש בגליון תתמג (עמ' 27) בדעת הרמב"ם בנוגע לניחום אבלים בזמן המתאים דווקא, אקלע לידי 'בית הבחירה להמאירי' (מהדורת ש"ז הבלין, תשמ"ה) ושם הקדים בדומה לרמב"ם: "כל אלו מוסרים והנהגות בחברה להיות עושה כל דבר בעתו", ופירש: "אמר שלא ירצהו בשעת כעסו - מפני שידמה בפניו שאינו [חושש] להפסדו. והוא הענין שלא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו - שיחדשהו בבלתי דואג למקריו [=לאירוע דההיפך מהחי וכו']. אבל ענין שלא ישאל לו בשעת נדרו . . מרוב שיחו וכעסו, וטוב שתניחנו עד שיעבור זעם". משמע, איפוא, שדעת המאירי כהרמב"ם.