בגליון האחרון - תתסא (עמ' 53), כתב הרב יהושע מונדשיין שי': "איתא בהמשך בשעה שהקדימו תער"ב (ח"א עמ' תקמז-תקמח): וידוע ג"כ שהמחשבה, ובפרט מחשבה פנימיות, בהכרח שיבוא בדבור כו'. וכידוע מהאריז"ל שהראה זה לתלמידיו . . הרי מובן מזה איך שהדבור והמחשבה שייכים זל"ז, עכ"ל.

"וצ"ע לאיזה מעשה "ידוע" מהאריז"ל כוונתו, שבו הראה לתלמידיו שהמחשבה מוכרחת שתבוא בדיבור. ואדרבה, פעמים אין ספור מובא בדא"ח המעשה מהאריז"ל שלא פירש בדיבור את מה שראה בשנתו, "והיינו מפני שראה והשיג בפנימיות התורה שא"א לבוא לידי גילוי כלל בדיבור" (לקו"ת פ' ברכה צה, ב).

"אבל כעין זה מסופר על הבעש"ט שאמר לתלמידיו, שכל אדם החוטא ח"ו חייב לספר זאת בפיו. והראה להם על פלוני שלא נזהר בטהרה, ואח"כ שמעו מאותו אדם שאומר שלא איכפת לו שהכוס אינה טבולה וכו' (בס' 'כל סיפורי בעש"ט' מובא בשם ס' 'נפלאות בעש"ט")". עכ"ל הרב מונדשיין.

ולהעיר גם ממה שכתב בזה ב'פרדס יוסף השלם' ויקרא חלק א (עמ' קעו): "ובמדרש [ויקרא רבה ט, ה] הה"ד [משלי יד, ט] "אוילים יליף אשם", עי' בשפתי צדיקים [פ' שמות נד, ג] הטפש הזה מגיד חובתו בפיו, וכל חטא שעושה אדם בלילה מוכרח להגיד בפיו ביום לפני הבריות מה שעשה, והוא אינו מרגיש בעצמו מה שפיו מעיד עליו.

"פעם אחת נסע הבעש"ט ז"ל עם החברייא שלו, אמר להם דעו שהעגלון בעל נדה, ותמהו ואמרו שלא שמעו ממנו שום רמז, ושמו לבם לשמוע ממנו כל מה שידבר, ובא לאכנסיא ושמעו שאמר לבעל הבית מכור לי יין שרף, ונתן לו, ואמר לו המתן עד שאתן לך כוס אחר, כי זה הכוס לא נטבל, והשיב העגלון מה בכך שלא נטבל, וכששמעו ממנו זאת, ראו כי דבר ה' בפיו אמת". עכ"ל.