בגליון תתקכב עמ' 226 הבאתי "...אמר בשעתו הרה"ח ריל"ג שי', שהרבי הורה לו בבירור שאין להנהיג בנדו"ז אחרת מהמפורש בסידור אדמו"ר הזקן (ש'א-ל ארך אפים' אינו תלוי באמירת תחנון). והעולה על כולנה, שרבינו עצמו נהג לומר 'א-ל ארך אפים' גם בימים שאין אומרים בהם תחנון, וכך נהג גם אחר אותה שיחה שעל-פיה הוסיפו את ההע' הנ"ל בסידור"[1], וא"כ הרי לנו שאפילו אחרי שהרבי אישר שיוסיפו מנהג זה בשוה"ג, בכל זאת אין זה מעיד כלל וכלל על מנהגו של הרבי ומנהג חב"ד בזה, שנשאר גם אח"כ כפי פשטות הוראת אדה"ז בזה.

והעירוני כמה מאנ"ש בענין זה, שאיך אפשר לנהוג אחרת מהמפורש בשיחה? ועיינתי בענין זה, ואציע בזה עיקרי הדיון.

דעת השו"ע: תחנון ושאר התוספות דינם שונה בימים שאין בהם תחנון

בדין הימים שאין אומרים בהם תחנון אם אומרים 'למנצח יענך' ושאר התוספות, מצינו בזה מפורש ברמ"א בג' מקומות, והעתיקם אדה"ז בשלחן ערוך שלו:

א) הל' נפילת אפים[2]: "ואפילו בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח, מלבד בראש חודש וחנוכה ופורים וע"פ וערב יום כפור וט"ו באב"[3].

ב) הל' פסח[4]: "ואין אומרים מזמור לתודה ואל ארך אפים ולמנצח בערב פסח ולא ביום טוב". ובשו"ע אדה"ז[5]: "בכל הח[ו]דש אף שאין אומרים תחנון אומרים למנצח יענך וגו', ובב' וה' אומרים אל ארך אפים, אבל בערב פסח אין אומרים למנצח ואל ארך אפים".

ג) הל' עשרת ימי תשובה[6]: "ואפילו אם יש מילה שאין אומרים תחנון אפילו הכי אומרים אבינו מלכנו". ובשו"ע אדה"ז[7]: "אם אירע מילה בין ר"ה ליוה"כ אין אומרים תחנון ולא וה"ר כו'[8], אבל אומרים אבינו מלכנו (ואל ארך אפים ולמנצח)"[9].

יוצא מזה שלפי דעת הרמ"א ואדה"ז בשו"ע יש חילוק בין תחנון לשאר התוספות: 1. אבינו מלכנו; 2. אל ארך אפים; ו-3. למנצח יענך[10], שאפילו ברוב הימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים את שאר התוספות.

דעת אדה"ז בסידור: תחנון ולמנצח (ותפילה לדוד) דינם שוה

אבל בסידור שלו שהוא "בתראי" כתב אדה"ז לפני למנצח יענך: "מנהג ספרדים שבכל יום שא"א בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך ולא תפילה לדוד", ואחרי זה מפרט כל הימים שאין אומרים בהם תחנון. ועד"ז כתוב לפני תפלה לדוד: "ביום שא"א תחנון א"א תפילה לדוד, אלא מתחילין בית יעקב", כלומר שבסידור הכריע אדה"ז לא כשיטת הרמ"א דמחלק בין תחנון לשאר התוספות, אלא נקט להלכה כ"מנהג ספרדים" דאם לא אומרים תחנון לא אומרים גם למנצח יענך.

ועפ"ז חידש כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיחה[11] דלפי שיטת אדה"ז בסידור לא אומרים גם אבינו מלכנו בכל פעם שאין אומרים תחנון, וכגון בברית מילה, ומה שנאמר בשו"ע סי' תרב "דאם אירע מילה… אומרים אבינו מלכנו", זהו רק לפי שיטת הרמ"א דמחלק בין תחנון לשאר התוספות, אבל לפי שיטת אדה"ז בסידור שלא מחלקים בין תחנון ללמנצח ותפילה לדוד, לא אומרים גם אבינו מלכנו. והביא כן גם מדברי רא"ח נאה ב'פסקי הסידור'[12].

מה דינו של 'אל ארך אפים'?

אמנם יל"ע מה דינו של 'אל ארך אפים' שלפני קריה"ת, שהרי אדה"ז בסידור שם כותב: "אין אומרים אל ארך אפים לא בר"ח ולא בחנוכה ופורים קטן וגדול ב' ימים ולא בע"פ וט"ב", ולא פירט כאן כל שאר הימים שאין אומרים בהם תחנון, ולא עוד אלא שכתב: "ולא בערב פסח", שמזה משמע (כשיטת הרמ"א ואדה"ז בשו"ע) שבכל חודש ניסן כן אומרים אל ארך אפים, אף שמנהג ספרדים שאין אומרים תחנון "אפילו[13] כל חודש ניסן".

ולכאורה יוצא מזה שגם בסידור אינו משוה לגמרי דינם של כל שאר הדברים לתחנון, ומחלק בין תחנון ולמנצח (שבימים שאין אומרים בהם תחנון א"א גם למנצח) לאל ארך אפים (שאומרים ברוב הימים שא"א בהם תחנון). ומעשה רב זכורני שכן היה הנהגת כ"ק אדמו"ר זי"ע בחודש ניסן תשמ"ח כמ"פ שאף שלא אמר תחנון, למנצח יענך, ותפילה לדוד, מ"מ אמר אל ארך אפים שלפני קריה"ת.

וכ"כ בהשלמה לשו"ע אדה"ז לבעל 'דברי נחמיה'[14]: "…אך יש מקומות שבכל יום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים ג"כ למנצח, וכ"ה מנהג ספרד… וכל זה בלמנצח יענך דס"ל שכל הימים שא"א תחנון אינם יום צרה, אבל באל ארך אפים אין מוסיפים על מנהג מדינתנו שנתבאר[15]".

אמנם צ"ע מה שאמר הרבי בשיחה[16]: "שרייבט דער אלטער רבי אז מנהג ספרדים אז בשעת מ'זאגט ניט קיין תחנון זאגט מען ניט קיין 'אל ארך אפים' און מ'זאגט ניט קיין 'למנצח', מצד דערויף וואס מ'זאגט ניט קיין תחנון… מנהג ספרדים אז וויבאלד אז מ'זאגט ניט קיין תחנון – זאגט מען אינגאנן ניט כל עניני תחנון, ובמילא זאגט מען קיין 'למנצח' אויך ניט, זאגט מען ניט קיין 'אל ארך אפים', זאגט מען קיין 'אבינו מלכנו' אויך ניט…", כלומר לפי המפורש בשיחה זו הרי דינו של אא"א שוה לגמרי ללמנצח יענך ואבינו מלכנו. ולכאורה זה סותר המפורש בסידור: "אין אומרים אל ארך אפים… בערב פסח", הרי שבכל חודש ניסן למרות שלא אומרים בו תחנון עדיין ממשיכים לומר אא"א?

"לא יצא מתחת ידי רבינו הזקן"?

הרב ראסקין בהערותיו לסידור[17] מנסה להסביר: "ואולי יש לשער דסבירא לי' לכ"ק אדמו"ר זי"ע שאולי קטע זה [לפני 'אל ארך אפים'] לא יצא מתחת ידי רבינו הזקן, שעפ"ז מתיישבת הסתירה הנראית בין קטע זה לקטע מנהג ספרד דלהלן. גם מיושב למה לא שילב רבינו הזקן כל הדברים בקשר לאמירת תחנון בדיבור אחד", ודבריו תמוהים ביותר:

1) וכי משום דיש לנו קושיא נחליט שקטע מסוים לא נכתב ע"י רבינו?[18]

2) מוסיף נימוק וחיזוק לסברא שזה לא נכתב ע"י אדה"ז: "שעפ"ז מתיישבת הסתירה הנראית בין קטע זה לקטע מנהג ספרד דלהלן", ולכאורה אין לנו שום סתירה, וכדברי ה'דברי נחמיה' שאומר: "אבל באל ארך אפים אין מוסיפים על מנהג מדינתנו", ואדרבה נראה שדבריו מיוסדים על דברי אדה"ז אלו.

3) ועוד הוסיף נימוק: "גם מיושב למה לא שילב רבינו הזקן כל הדברים בקשר לאמירת תחנון בדיבור אחד", וגם זה אין לו שום הבנה, שהרי אפילו באם נגיד שקטע זה לא נכתב ע"י אדה"ז, עדיין אין לנו שילוב "כל הדברים בקשר לאמירת תחנון בדיבור אחד", שהרי עפ"ז לא כתב אדה"ז כלל דינו של 'אל ארך אפים'.

עיקר הקושיא בענין זה היא: איך אומר הרבי: "שרייבט דער אלטער רבי אז מנהג ספרדים אז בשעת מ'זאגט ניט קיין תחנון זאגט מען ניט קיין 'אל ארך אפים'…", והרי דבר כזה לא נאמר בסידור!?

ודוחק גדול לתקן בכפילא: תיקון הראשון – קטע זה לא נכתב ע"י אדה"ז, תיקון שני – להוסיף: "מנהג ספרדים שבכל יום שא"א בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך ולא תפילה לדוד [וגם אל ארך אפים]", שהרי נוסף על הדוחק לתקן פעמיים, הרי גם ממקומו – בקטע הנ"ל שלפני 'למנצח' – הוא מוכרח קצת, שהרי אומר שם: "מנהג ספרדים שבכל יום שא"א בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך ולא תפילה לדוד, דהיינו… [ומפרט הימים שבהם אין אומרים תחנון, וממשיך:] ואין צריך לומר ט' באב ופורים קטן… ופורים גדול וחנוכה ור"ח", וב"ואין צריך לומר" מרמז אדה"ז לחילוק שראינו בנוגע לאמירת אא"א, שישנם ימים שאי-אמירת תחנון בהם יותר חזק[19]. והנה באם נמחוק את הקטע שלפני אא"א, אין חילוק לפי מנהג ספרדים לחלק בימים שאין אומרים בהם תחנון וכולהו חדש דינא אית להו.

שתי אפשריות

ויש לנו כאן שני מהלכים בענין אמירת 'אל ארך אפים': 1) לפי מה דמשמע מדברי אדה"ז דמחלק בין אמירת אא"א לאמירת כל שאר עניני תחנון. 2) הנאמר בשיחה הנ"ל דאמירת אא"א דינו שוה לאמירת כל שאר עניני התחנון. ולכאורה ישנו עדיפות למהלך הראשון, שהרי כן מפורש ב'דברי נחמיה', וכן נהג הרבי בעצמו.

והנה גם הרב רסקין בעצמו מציין שם: "ובכל זה כ"ק אדמו"ר זי"ע בעצמו הי' אומר 'אל ארך אפים' גם כשאין אומרים תחנון", ובשוה"ג מציין: "להעיר מהנהגת ר' מאיר (שבת קלד ריש ע"א); רבא (סנהדרין עב סוף ע"א)", והכוונה לנאמר בגמ' שבת שם: אמר רבי שמעון בן אלעזר: פעם אחת חש רבי מאיר במעיו, ובקשנו לטרוף לו יין ושמן, ולא הנחנו. אמרנו לו: דבריך יבטלו בחייך? אמר לנו: אף על פי שאני אומר כך, וחבירי אומרים כך – מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי. הוא ניהו דמחמיר אנפשיה. ובגמ' סנהדרין נאמר: רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא, אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו, אמר: הואיל ונפק מפומיה דרב.

והנה לכאורה מצוטטים שתי הגמרות הנ"ל כדי לתרץ את הקושיא הגדולה: הנהגת הרבי אינו מתאים למה שהוא אמר שמפורש בסידור אדה"ז. ולדידי אינו מובן איך מתורץ הקושיא, שהרי לכאורה אמירת או אי-אמירת אא"א אינו ענין של קולא וחומרא, ובפרט באם מסבירים שלדעת הרבי "קטע זה לא יצא מתחת ידי רבינו הזקן".

שיחה בלתי מוגה

וכדאי לשים לב לעוד פרט חשוב: שיחה הנ"ל נרשמה ב'שיחות קודש' באופן מילולי, ולא עבר שום עריכה, ועאכו"כ שלא עבר שום הגהה, וידוע[20] שהרבי היה מעורר שלא לדייק כ"כ בלשונות שבשיחות בלתי מוגהות, כי לפעמים כשהשיחה היתה נערכת ועובר הגהה אז צוטטו את כל המובאות בלשונות מדויקים מתוך הספר, ולפעמים גם התוכן היה משתנה קצת.

והנה הנושא העיקרי שבו דן הרבי בשיחה זו הוא האם אומרים 'אבינו מלכנו' ביום שאין אומרים בו תחנון, אמירת אא"א באותו ענין נזכר רק דרך אגב ביחד עם למנצח, וע"כ אפילו באם הרבי לא היה מזכיר בכלל את אי-אמירת אא"א ביום שאין בו אומרים בו תחנון, לא היה משתנה כלל תוכן השיחה. וע"פ כ"ז מסתבר לומר שהעיקר כפי המפורש בסידור, וכן היה הנהגת הרבי בפומבי, שגם כשלא אומרים תחנון אומרים אא"א, וא"א לדייק מהשיחה את אי-אמירת אא"א ולקבוע הלכה על פיו[21].