מדוע אין מברכין על מצות התשובה? (השאלה מוזכרת בשו"ת בית יצחק יור"ד ח"ב סי' קס"ח) שהוא מ"ע מן התורה בלשון הרמב"ם בכותרת להל' תשובה "מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה" (השקו"ט בדעת הרמב"ם ראה 'שיעורים בס' התניא' עמ' 1118 ושם מבאר הרבי דגם להרמב"ם יש מ"ע של תשובה ולא כמנחת חינוך ואחרים שלא ס"ל כן).

א. בראשונים דנו בארוכה למה על מקצת מצות מברכים ועל מקצתם אין מברכים. (שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח, סי' רנ"ד, וח"ג סי' רפ"ג ועוד. ובתשובת ר' יוסף בן פלאט לשאלתו של אברהם ב"ר יצחק ששאלו "למסור לו מפתח בהן" והובא באבודרהם – ברכת המצוות). א' הכללים הוא שאין מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, מפני שאפשר שלא יתרצה בו חבירו ותתבטל המצוה ובדוגמא מ"ע של צדקה וגמ"ח שכל מצותן הוא הנאת אחרים, וכשהם אינם רוצים אין כאן מצוה, ועד"ז כיבוד או"א שאילו רצו יכולים למחול על כבודם ואין כאן מצוה.

ובספר ברכת אהרן (מס' ברכות סי' שי"ח בנו של הבית יצחק הנ"ל) כותב שמצות תשובה היא כמו מצות צדקה, שא"א לקיום מצות תשובה, רק אם הקב"ה יקבל התשובה, נמצא שאין המצוה תלוי' כולה ביד העושה תשובה, דלסברת ראשונים הנ"ל לא תיקנו ברכה בכהאי גוונא.

אבל בספר פרדס יוסף (פר' אחרי טז, ל) הקשה עליו דאינו דומה תשובה לצדקה, דבצדקה אה"נ שייך שלא ירצה העני לקבל הצדקה "אבל אם יעשה תשובה בכל לבו, בטח יקבל ה' תשובתו וכמ"ש אם ישוב מיד תקבלו".

ולהוסיף ממש"כ אדמוה"ז באגה"ת פי"א לגבי שמחה בתשובה "להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום ורב לסלוח, תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך . . בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם, וכמו שאנו מברכין בכל תפילת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו', 'ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח' והרי ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל" וכו' עיי"ש. א"כ קשה לומר שלא יברכו על תשובה משום שאולי לא יתקבל.

ב. עוד כלל אמרו, שאין מברכים על מצוה הבאה ע"י עבירה, כגון השבת גזל שהוא לאו הניתק לעשה "והשיב את הגזלה". ולא מברכים כי לא ציונו ה' לגזול כדי להשיב, ובתשובת בית יצחק הנ"ל כ' שזהו טעם שאין מברכין על תשובה, כי הוא בא ע"י עבירה.

ואף שיש לחלק בזה דבגזילה המצוה בעיקרה באה מתוך עבירה של גזילה, אבל תשובה אינה באה בעיקרה מתוך עבירה, אלא שעכשיו, רוצה לשוב על עבירות שעשה. אמנם מצינו לגבי מצוה הבאה בעבירה שגם באופן כזה הוא נחשב מהב"ע. הברייתא בב"ק צד, א. ר' אלעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים, טחונה לשה ואפאה, והפריש ממנה חלה, כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ, וע"ז נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה', והמפרשים ביארו דאף שכבר קנה הדבר בשינוי, מ"מ בנוגע לברכה ה"ז נחשב מצוה הבאה בעבירה.

וכמו"כ י"ל דאף שהתשובה לא באה בעיקרה מתוך העבירה עצמה, סוכ"ס כיון שזה נגרם ע"י עבירה, אז בנוגע לאמירת הברכה עכ"פ, נחשב כמצהב"ע ואין מברכים עליו ולהוסיף שכללו ג"כ דאין מברכין על הקלקלה, היינו דבר שיש בו נזק וקלקול לאחרים, שזהו הטעם שאין אומרים הלל בר"ה שהוא שעת הדין, ולכן אין מברכים על מלקות בי"ד וכיו"ב, והראב"ד בהגה"ה בתשובה שבאבודרהם הנ"ל, כתב הטעם "מפני שנראה כמודה על אותו קלקול" ולפי"ז מבאר שזה ג"כ יהי' הטעם שאין מברכים על מצות ביקור חולים, ותנחומי אבלים וכו'. ובזה אוי"ל ג"כ בתשובה היות שזה נגרם ע"י קלקלה יהא נראה כמודה על הקלקלה וביכלתו לשוב ולכן לא נברך.

ג. מצוה שקיומה בלב אין מברכין עליו, דכתב הבית יוסף (או"ח סי' תל"ב) שאין מברכים על ביטול חמץ שעיקר הביטול הוא בלב ולפי"ז כתב בפרד"י שם דלכן אין מברכין על תשובה "דעיקר תשובה הוא בלב שמתחרט על חטאיו, ומקבל שלא ישוב לכסלה עוד". ומביא ראי' מהמקדש ע"מ שאני צדיק גמור וכו' שמא הרהר תשובה בלבו (קידושין מט, א) ולהוסיף דגם להרמב"ם שכתב בריש הלכות תשובה החיוב וידוי שהוא בפה הרי דייק בלשונו (שם, פ"ב ה"ב) "וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אולי שגמר בלבו". דהוידוי הוא רק ביטוי ממה שגמר בלבו, אבל גמירות הלב היא עצמה מצות התשובה בשלימותה.

ולהעיר ממש"כ המהר"ל בגבורת ה' פרק ס"ב דאין מברכין על ההגדה וסיפור יצי"מ דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר, ואל"כ לא הוי מידי וכיון שעיקרה בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה וכו' עיי"ש. וכ"ה הטעם בתשובה וכנ"ל.

ד. ועוד י"ל, דלגבי הא דאין מברכין על סיפור יצי"מ, מובא בשם הרשב"א (בהגדה של הרבי) דמצות סיפור יצי"מ אין לה שיעור ידוע, שאף בדיבור א' יוצא ידי חובת המצוה, אלא כל המרבה ה"ז משובח, ולכן אין מברכים ע"ז.

ולכאו' הביאור בזה, דבכל הברכות הכלל הוא דצ"ל עובר לעשייתן (פסחים ז, ב) אבל כאן כשמזכיר בברכה "על מצות סיפור יציאת מצרים", כבר יצא במילים אלו ידי חובת מצוה ושוב אין כאן עשייה לאחר הברכה.

ולפי"ז י"ל בנוגע לתשובה דכנ"ל בהרהור א' נק' בע"ת, וקיים המצוה, א"כ אין שיעור למצוה, וא"א לברך.