בגליון העבר (ע' 174) כותב הרב מ.מ. שי' בנוגע לענין סיפורי צדיקים בניטל, דיש אפשרות להסביר שמצד זה שהשומע כונתו ללמוד ההוראה מהספור, שלכן אין זה בגדר תורה לשמה מכיון שכונתו להוראה מזה כו'.

אמנם יש להעיר על זה ממ"ש בתניא פ"ה וזלה"ק: "וכמ"ש בזהר ויקהל דר"י, ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לד' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו כמ"ש בפרע"ח", עכלה"ק.

וא"כ לכאורה רואים מכאן שכשכונתו של האדם לקשר נפשו בד' הרי זה ענין של לשמה, וא"כ עד"ז בסיפורי צדיקים שכשכונתו של השומע ללמוד ההוראה ולהתחזק בעבודת ד' הרי זה ענין של לשמה כו'. אמנם מצד שני יש בפשטות כמה דרגות בענין של לשמה, וע"ד המובא בשיחת ש"פ תשא תשמ"ט (ספה"ש תשמ"ט ע' 285-286) בענין צדקה בטהרתה וכו', עיי"ש.