ראיתי את הערתו של הרה"ח הרב יהושע שי' מונדשיין, מחבר הספר הנפלא "אוצר מנהגי חב"ד", אשר, כפי שמעיד על עצמו, זכה לעידודו והמרצתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע לעסוק במנהגים (להלן: המעיר), שנתפרסמה ב"הערות התמימים ואנ"ש" תומכי תמימים - ליובאוויטש 770, בשם "שגו ברואה וקבעו מנהגים".

כללית, צודק המעיר בהתרעתו על התופעה המשונה שפשטה שאנשים רואים את עצמם מוסמכים לקבוע מנהגים חדשים שונים ומשונים. הוא צודק גם בהצביעו על העובדה שיש בין אנשים אלה, קובעי המנהגים, כאלה שמקור קביעתם הוא מה שראו כביכול בהנהגות הרבי, ולאמיתו של דבר "שגו ברואה", וטעו בהבנת מה שהם רואים. כפי שפירטתי בהרחבה במאמרים "על מנהגים ומקורותיהם" ("פרדס חב"ד" גליון 18) ו"הלכה מול השקפה" (גליון 19) – יש בין קובעי המנהגים כאלה שמצאו להם "מקורות" אחרים לקביעתם, אף זה בשגיאה ובטעות. יתר על כן: הסיבה העיקרית שאין לקבוע מנהגים בהסתמך על ראיית "מעשה רב" של הרבי, גם אם לא "שגו ברואה", היא משום שאין ללמוד כלל מהנהגת הרבי לגבי הנהגתנו שלנו, כל זה על פי דעתו הקדושה של הרבי, כפי שפורט בהרחבה והוכח בצורה מוחצת במאמרים הנ"ל, וכן ברשימות שהתפרסמו ב"הערות התמימים" דכפר חב"ד. "מנהג חב"ד" הוא אך ורק מה שקבע הרבי בפתשגן כתב קודש מוגה וחתום בחותמת המלך, ותו לא.

הדברים הגיעו לידי אבסורד בלתי נורמלי בסידור החדיש שיצא לאור על ידי סניף קה"ת בכפר חב"ד, שם נקבע, לא פחות ולא יותר, כי "מנהג" שאנו רואים, כביכול, אצל הרבי, דוחה הוראות מפורשות של הרבי בספר המנהגים ובמקורות מוסמכים כיוצא בזה. יפה אמר המעיר בהקדמתו לספרו הנ"ל: "ההנהגה בפועל חייבת כמובן להיות בהתאם למנהג שנקבע כהוראה לרבים ולדורות בספר המנהגים". וכבר המליץ על כך הגאון החסיד רבי יוסף שמחה גינזבורג שליט"א, "מארא דחיטי", גדול הפוסקים בהלכות ומנהגי חב"ד בזמננו, את המאמר "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". גם אם רואים ראיה אמיתית וגם אם שומעים שמיעה אמיתית, אין המעשים נקבעים אלא על פי הנכתב בספר. דבר זה מעוגן, בראש וראשונה, בהוראות ברורות וחד-משמעיות של כ"ק אדמו"ר זי"ע, שחלקן הועתקו במאמרים הנ"ל.

לשיא האבסורד הגיעה החלטתם של בעלי בתים, חסרת כל בסיס הלכתי, לקבוע סדר חדיש ומבדח של קריאת התורה בחוהמ"ס בארה"ק, בניגוד לכל הפוסקים ולמנהג כל ישראל ובניגוד לדעתו הקדושה של כ"ק אדמו"ר זי"ע.

לאור האמור יש לקדם בברכה כל התייחסות, ובמיוחד מפי מומחה, לבעייתיות שבקביעת מנהגים חדשים, ולו רק לפן אחד בבעייתיות זו.

להדגמה מביא המעיר בראשית דבריו סיפור משעשע בשמו של הרה"ח ר' שלום חסקינד ע"ה שבילדותו שגה ברואה כאשר ראה הנהגה מסויימת של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, וטעותו התבררה לו רק כעבור שנים רבות [קצת תמוה הסיפור הזה, שהרי בז' אדר תש"ב היה הר"ש חסקינד כבר לאחרי תקופת ילדותו, שכן היה אז כבן חמש עשרה שנה. תמוהה עוד יותר העובדה המשתמעת מן הסיפור, שהר"ש ז"ל לא ראה את כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בתפילת שמו"ע משך "שנים רבות" אלא פעם אחת בלבד, למרות שמשפחתו – והוא עצמו בכלל זה - היתה מקורבת ביותר אל הרבי, וגרה בניו יורק עוד מלפני הגיע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לארצות הברית בשנת ת"ש. תימהון גדול יותר יש בהנחה שהר"ש ז"ל קבע מנהג רק על יסוד ראיית פעם אחת, ובמיוחד כשמנהג זה היה שונה מכל מה שראה אצל אביו ואצל זקנו וכל זקני החסידים בתקופתו לפני ז' אדר תש"ב ואחרי ז' אדר תש"ב, ואף לא הקשה על מנהגים השונים, כביכול, משל הרבי. עם זאת, הרעיון שמאחורי הסיפור כמשל הוא אמיתי בהחלט].

לאחר הקדמה משעשעת זו מבקש המעיר להציג "כמה עדויות שגויות מעין זו ששימשו לקביעת מנהגים".

א. ה"עדות" הראשונה היא מ"יומן מסע חודש השביעי תשכ"ג לליובאוויטש" שהתפרסם ב"בטאון חב"ד", שממנו מצוטט כדלהלן: "לתפלת המנחה מופיע הרבי שליט"א שוב בצעדים זריזים והתפלה מתחילה מיד. כשהרבי הולך בדרכו – ללא כל ליווי ובצעדים מהירים – שפתותיו מרחשות. כפי הנראה הוא משנן ללא הרף דברי תורה, מאלה שסגולתם באמירתם בפה, כגון: חומש, משנה, תהלים, תניא (בניגוד לתלמוד וכד' שסגולתו בתוכנו אבל לאו דוקא בלשונו)".

אומר על כך המעיר: "לא נתפרש כאן שמדובר בהליכה לתפלת המנחה, אבל ההקשר ברור לעין". וממשיך לפרש המעיר ש"זאת אומרת" ש"הכותב" אומר שבדרכו לתפלת המנחה שינן הרבי חומש או משניות וכדומה, וזאת כאשר "דעת לנבון נקל שבדרכו לתפלת המנחה היו שפתותיו של הרבי מרחשות את פסוקי הקרבנות ופרשת הקטורת".

נו, מה נאמר ומה נדבר? דברים כדרבנות!

ברם:

א) "דעת לנבון נקל" ש"הכותב" לא החליט לקבוע כאן מנהג חדש שבמקום אמירת הקרבנות והקטורת יאמרו לפני תפלת המנחה חומש או משניות (ומבלי לפרט אילו פסוקים או אילו משניות), שכן, מאחורי אותו "כותב" היו כבר אז אלפי אמירות של קרבנות וכו' לפני תפלת המנחה, וגם, עד כמה שידוע, שנים רבות לאחר מכן הוא נוהג עדיין במנהג ה"ישן" הזה, ומעולם לא נשמע מפיו או מפי כתבו המנהג ש"נקבע" באותה רשימה.

אגב: אז עדיין לא היתה קביעת מנהגים חדשים באופנה...

ב) כפי שמציין המעיר, "הנהגה טובה" זו לא צויינה בתיאור כניסותיו של הרבי בשאר התפלות באותו יומן. מובן לפי זה ש"הכותב" לא חשב, לפחות, על שאר התפלות שיש לנהוג בהנהגה טובה זו. אגב: משום מה, עובדה זו של השוני בתיאורי התפלות השונות ביומן משמשת אצל המעיר דווקא כ..."הוכחה" לצדקת פירושו, בשעה ש"דעת לנבון נקל" שהיא ראיה לסתור את פירושו.

ג) המעיר מציין בצדק שכל אלה שראו את הרבי נכנס ויוצא מדי יום ביומו (לתפלות) לא ראו את שפתותיו מרחשות כלל. מניח, אפוא, המעיר שכל זה לא הועיל ל"כותב" להבין שקביעת המנהג החדש שלו מוטעית, או, אולי, שראית המנהג החדש סינוורה את עיניו, עד שלא הבחין כלל בסתירה היום-יומית.

ד) יש להניח שהמעיר יודע שהיומן הוגה על ידי הרבי, שהואיל להכניס בו תיקונים רבים, ולפי פירושו של המעיר הסכים הרבי לקביעת המנהג החדש.

ה) "בצעדים זריזים", "בצעדים מהירים" – שני תיאורים על אותה פעולה – הם, דומה, כפילות חסרת פשר...

ו) כל הסעיפים הקודמים יקבלו את אורם הנכון אם נשים לב לעובדה המעניינת שהקטע המצוטט על ידי המעיר מן היומן ומוצג כקטע אחד שלם אינו במקור אלא – שני קטעים שונים ונפרדים לגמרי, כך ש"ההקשר הברור לעין" נוצר בעזרת הפטנט הזה של צורת העתקה האמורה. כדי לראות "הקשר ברור לעין" במקור, נצטרך לנקוט "דרשינן סמוכין" כאשר נלמד מזה את הקשר בין "שמיטה" ל"הר סיני"...

ז) ועיקר: "כשהרבי הולך בדרכו ללא ליווי" – יכול להתפרש, כמובן מאליו ל"בן חמש למקרא" אך ורק לגבי הליכתו בדרכו ברחוב, שבשנת תשכ"ג היתה תופעה יום-יומית, ואף יותר מפעם אחת ביום. כל שכן שאין הדבר יכול להתפרש לגבי כניסתו לתפלת מנחה ב"זאל הקטן" כפי שהיה נהוג אז.

ובכן: מיהו זה אשר "שגה ברואה"?!...

ב. ה"עדות" השנייה היא מן המבוא לספר "אחד היה אברהם". שם מסופר בשם הרה"ח ר' אברהם פריז שבשהותו בחדר קדשו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בזמן תפלתו הבחין כי בהתעטפו בטלית - שיש לשהות אז שיעור ד' אמות – היה הרבי צועד ד' אמות בפועל מעוטף בטלית.

כאמור, המעיר הביא סיפור זה כדוגמא לאנשים ש"שגו ברואה" וקבעו מנהגים חדשים לפי ראייתם.

ברם:

א) ביושר אינטלקטואלי ראוי להערצה כותב המעיר שבסיפור לא נאמר כמה פעמים היה הר"א פריז נוכח בשעה שמוהריי"צ התעטף בטלית. עם זאת, הוא מוסיף כי "יתכן בהחלט שלא ראה זאת יותר מפעם אחת" ולפי זה הוא שואל, בצדק, על פי המתבקש מ"בהחלט" זה, "האם מראיה חד פעמית ניתן לקבוע שכך נהג הרבי תמיד?" (בהמשך הוא מעלה השערה מדוע צעד הרבי את ד' האמות בפועל באותו מקרה, השערה שעבורנו הפרימיטיביים, שלא זכינו להיכנס להיכל המדע, נראית "קצת" מוזרה ואף מקוממת: "אולי באותה שעה היה נסער ונרגש מידיעה שהגיעה אליו"...).

אלא שישנן כמה וכמה עדויות בספר הנפלא "אוצר מנהגי חב"ד" של זקני החסידים (שהם, לפי ראות עינינו – ברמה דומה, פחות או יותר, לרמתו של הר"א פריז) שמשום מה לא הועלתה שם האפשרות שהדבר שמעידים עליו לא אירע אלא פעם אחת. מובן, גם שם וגם פה, שכאשר חסיד רציני מסוגו של הר"א פריז מספר על מציאות מסויימת (ואז, לכל הדעות, לא היה בגיל ילדות כמו בסיפור המשעשע על הר"ש חסקינד), אין הוא מדבר על ראיה חד-פעמית.

ב) מוסיף המעיר שאפילו אם היה זה מנהגו של הרבי בחדרו הפרטי (כלומר שהר"א פריז ראה את הדבר יותר מפעם אחת) – אין ללמוד מזה הוראה לרבים (אגב: להבנת משקלה הרציני של הנהגה זו, שהמעיר, בלמדנותו המופלגת, מפקפק אם מותר הדבר – ועל כך בהמשך – יוזכר שאז קשתה מאד ההליכה על הרבי, ואולי הרא"פ תמך בו בשעת מעשה).

יש לומר שהמעיר צודק בהחלט בדבריו אלה, וכפי שכבר צויין לעיל כיצד יש להתייחס למה שרואים אצל הרבי. ואכן, המעיר בא כאן ללמד את הקורא כי לפניו מקרה של קביעת מנהג על ידי "הכותב" על יסוד מצב של "שגה ברואה".

אלא שביחס להנהגה זו יצוטט כאן קטע מן המאמר "על מנהגים ומקורותיהם" שהוזכר לעיל, שבו מביא "הכותב" את הסיפור האמור של הר"א פריז ז"ל, דווקא כדוגמא מוכחת שלא כל הנהגה של הרבי, גם כאשר היא בקביעות, הופכת להיות מנהג חב"ד, ובין השאר נאמרות שם המילים דלהלן: "לא שמענו כי הנהגה זו הפכה למנהג חב"ד!" ובהמשך: "ודאי גם הרבי ידע על מנהג חותנו (ואולי אף הוא עצמו נהג כך) ולמרות זאת לא קבע אותו כמנהג חב"ד". כל זה, כאמור, במסגרת ההוכחות באותו מאמר שאין לחקות מנהג של הרבי, גם אם ודאי הדבר שהרבי נהג כך.

משום מה – המעיר, הזוכר את דברי "הכותב" מלפני 50 שנה, לא זכר קטע זה מתוך אותו מאמר שהוא מביא ממנו ציטוטים רבים! המעיר שם בפי "הכותב" את ההיפך מדבריו!

ג) על הפקפוק ההלכתי של המעיר דווקא על מנהג זה – יש לשאול שאלת תם מה הדמיון של הליכה בין תש"י לתש"ר להליכה בעטיפת טלית?!

ובכן: מיהו זה אשר "שגה ברואה"?!...

ג. ה"עדות" השלישית היא מ"ילקוט מנהגים – ממנהגי שבטי ישראל" שבהוצאת משרד החינוך והתרבות, מדור "מנהגי חסידי חב"ד", שם נאמר: "הפסוקים "ויתן לך וגו'" נאמרים אחרי ההבדלה ונהוג ששנים-שנים אומרים אותם יחד מתוך הסידור. . בזמן האחרון השתרש המנהג לומר את הפסוקים יחד – דרך הטלפון".

המעיר מביא כאן ממרחק לחמו את הסתירה לכל מה שנאמר על ידי "הכותב" ביחס להגדרת המושג "מנהג חב"ד" (לצורך זה הוא מצטט קטעים שלמים מהתייחסויות של "הכותב" לנושא "מנהג חב"ד", דברים שחזרו ונאמרו בתמצית גם כאן).

ברם:

א) בהקדמה ל"אוצר מנהגי חב"ד" נאמר: "טיבו של ספר זה מעיד עליו שלא נועד לקבוע מסמרות בפסקי הלכות ומנהגות אלא לכנס ולאצור בתוכו את מנהגי רבותינו הקדושים וחסידיהם לדורותיהם, מאותה סיבה הובאו גם שמועות סותרות ולא עלינו המלאכה להכריע ביניהם".

משפט נכון זה, המתקבל על דעתו של כל קורא ואף מובן מאליו, הוא זה שגרם וגורם ל"כותב" לשבח בכל פה את הספר, למרות שיש בו, באופן ברור, מנהגים רבים שאינם זכאים לפי כל קריטריון להיכלל בהגדרת מנהג חב"ד. במילים פשוטות: הספר החשוב הנ"ל אינו "שולחן ערוך" או תחליף לספר המנהגים ואף לא תוספת אליו (כפי שצוטט לעיל מאותה הקדמה קטע המתייחס לספר המנהגים), אלא אוסף של ידיעות להכרת מגוון ההתייחסויות אל המנהגים הנהוגים, או שהיו נהוגים, בין אנ"ש או אצל רבותינו. זאת, לא רק משום שיש בספר ציטוט מנהגים סותרים, כפי שאומר המחבר, אלא שגם דברים הנאמרים בו, על פי ראיית המחבר או אחרים, נסתרים על פי ראייתם של אחרים שלפיה המחבר שגה ברואה.

באין מושג אחר המבטא ספר כעין זה, חייב העורך בצדק להשתמש במילים "מנהגי חב"ד" בתוספת המילה "אוצר" המבהירה את כוונותיו של העורך, וכפי שהוא מתבטא "טיבו של ספר זה מעיד עליו" וכו'. כאמור, אין איש הרואה בספר מקור ל"מנהג חב"ד" כלשהו – במשמעותו המלא של המושג – וגם המחבר אינו מתכוון לכך, כאמור.

לגבי הקובץ "ילקוט מנהגים" הנ"ל, אמורים הדברים ביתר שאת וביתר עוז.

ב) יתר על כן: הקובץ הנ"ל אינו מיועד כלל עבור חסידי חב"ד, וגם לא עבור שאר שבטי ישראל - ללמדם את מנהגיהם. המטרה המוצהרת של הקובץ היא להציג בפני הציבור הכללי במידה מסויימת את המנהגים הנהוגים בפועל בכל שבט, ובכלל זה בין חסידי חב"ד. כלומר: מקורם של כותבי המדורים השונים הוא במוצהר – וכך גם לפי הנחיית העורך – אך ורק "המציאות בשטח" כראות עיני הכותב, בלי ציון של מקור מוסמך ומחייב.

ג) השם "מנהגי חסידי חב"ד" (ולא "מנהגי חב"ד") בא במפורש לבטא את העובדה שמתוארים שם המנהגים הנהוגים בפועל על ידי החסידים, בלי "לקבוע מסמרות" (כביטוי המעיר בהקדמתו) על מנהג כלשהו ש"כזה ראה וקדש", ולכן אף לא מצויינים בו מקורות בכתובים, כאמור.

ד) במסגרת האמור – עובדה היא, ש"הכותב" מודע לה זה שנים רבות, שהיו וישנם חסידים הנוהגים כפי שתואר, כאשר יש הכרח בדבר. התופעה מצויה גם, בין השאר, אצל שלוחים במקומות מבודדים.

ה) לאמיתו של דבר: עצם המנהג של האמירה בשנים-שנים – אינו יכול, לכאורה, להיכלל במסגרת ההגדרה המדוייקת והמלאה של "מנהג חב"ד" מחייב, על פי הקריטריונים שצויינו. אלא שמאחר שבפועל נוהגים כך אנ"ש (וראה בהרחבה בספר "חקרי מנהגים" של הגה"ח רבי אליהו יוחנן גוראריה שליט"א, עמוד קלב) וכן נהוג הדבר בין שבטי ישראל אחרים – הדבר נכלל בין "מנהגי חסידי חב"ד" ובהמשך לזה ברור שמי שרוצה לקיים הנהגה זו, ומסיבה כלשהי אין לידו אדם נוסף, עליו ליצור קשר טלפוני עם חברו, וכך לקיים את המנהג החשוב הזה, וכבר ציינתי לעיל שתופעה זו אכן מצויה, ו"לא ראינו אינה ראיה".

(על הבסיס הרעיוני למנהגים כגון אלה – ראה האמור במאמר "על מנהגים ומקורותיהם", ב"פרדס חב"ד", הקטע השלישי בעמוד 167, וב"מגדל דוד" (הערות התמימים של מגדל העמק), גליון לד, הקטע הרביעי בעמוד 139.)

ובכן: מיהו זה אשר "שגה ברואה"?!...

הנה כי כן, בכל שלוש הדוגמאות שהביא המעיר – לא "שגו ברואה" וכל-שכן שאין "קבעו מנהגים", כי אם ההיפך.

* * *

המחצית השניה של ההערה, מתייחסת אל מובאות ללא ציון מקור, ולכן לא מובן כלפי מי (כרגיל בכגון דא, כידוע, יותר מ"כלפי מה") מכוונים הדברים, וגם לא ברור כל כך הדיוק בהבנת הדברים המצוטטים, וממילא גם לא מובן כל כך תוכן חלק זה של ההערה. אם הבנתי נכון הרי לדעת המעיר – קטע כגון "לאמירת "ונתנה תוקף" היה כ"ק אדמו"ר זי"ע קם מישיבתו" ("אוצר מנהגי חב"ד") אינו מדוייק, שכן העיקר באמירה זו אינו פרט הקימה אלא ההתעוררות שבאמירת הפיוט הנשגב הזה על קדושת היום כי הוא נורא ואיום וכל באי עולם וכו' ומלאכים יחפזון וכו' כבקרת רועה עדרו וכו' מי יחיה וכו' ומי יתיסר וכו' ומי ישפל ומי ירום ותשובה ותפלה וצדקה וכו' וכו' וכו'.

אגב: על אותו קטע בספר יש הטוענים שהמחבר שגה ברואה (אם כי ודאי לא התכוון כאן לקבוע מנהג כאמור לעיל) שהרי, לדבריהם, הרבי היה אומר בעמידה עוד קטעים מן התפלה, וציון הדבר לגבי "ונתנה תוקף" מהווה ממילא שלילת קיום ההנהגות האמורות.

אגב דאגב: עיין בספר "הליכות עולם" (להגה"ח רבי זאב דוב סלונים שליט"א), חלק א, עמוד ריז, ב"פתחי עולם" הערה יג. וצריך עיון לתווך עם הנהוג ב"זאל" הקטן.

לסיום: כפי שכתבתי ואמרתי פעמים רבות – הכרחי שהמעיר שליט"א ימשיך בפעלו המבורך, בעריכת והוצאת הכרכים הנוספים של "אוצר מנהגי חב"ד", דבר שאין כמוהו להפצת המעיינות וממילא לקירוב הגאולה. ראויים כשרונותיו הברוכים של הרה"ח ר' יהושע מונדשיין שליט"א לבוא לידי ביטוי באותו מפעל נעלה שיסודו בדברים ששמע מפי כ"ק אדמו"ר זי"ע כפי שהוא מעיד בהקדמתו. עיסוק חיובי זה יביא גם ודאי תועלת רוחנית וגשמית למחבר שליט"א.

ידוע[1] זה שהוקשה בנוגע להפרשיות המחוברות "נצבים וילך" שלכאורה הם הפכיים זמ"ז בתוכנם ובפירושם, וגם ידוע שריבוי פעמים בקביעויות שונות חלים אלו הפרשיות בהשבת שלפני ראש השנה.

והנה יש לקשר הפכים אלו ד"נצבים" – עמידה במקום אחד, ו"וילך" - הליכה ממקום למקום, עם המובא בנוגע לשעון (ראה תורת מנחם ח"ו עמ' 99) ובזה"ל: "פעם היו אומרים על שעון: הוא הולך אנה ואנה, ללא הרף, ובכל זאת אינו זז ממקומו", ע"כ. ועוד בנוגע לשעון (ראה תורת מנחם חכ"ח עמ' 85) בזה"ל: "וזהו גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש'שעון' הוא מטיף מוסר אילם (א שטומער מוסער זאגער) - הוא אמנם לא אומר מאומה, אבל כאשר מביטים ורואים איך שמחוגי השעון זזים בכל רגע הרי זו הטפת מוסר הטובה ביותר, ודי גם בהתבוננות קלה בדבר כדי לפעול על עצמו לייקר את הזמן". ע"כ.

וממשיך לבאר שכ"ז שייך לכולם ובפרט לצעירים שחושבים שיש מספיק זמן ודוחים את הפעולה הנדרשת מיום ליום וההוראה מהשעון הוא לחטוף ולנצל את זמנם במלוא המרץ.

וע"ד הצחות אפשר לבאר הטעם שפרשיות אלו חלים דוקא לפני ראש השנה, שהרי זהו הזמן הכי מתאים לקבלת דברי מוסר אלו שכדאי ונכון לנצל ולייקר כל רגע מהזמן שניתן לנו בחיינו.

ויש להוסיף שגם אלו שהם בבחינת מהלכים, ישנם פעמים שגם הם אינם יודעים לאן הולכים ואינם מכוונים לשום דרך, הרי הוראה הנ"ל מכוון גם אליהם, שלא יחשבו שמכיון שהם "הולכים" (בניגוד לנצבים ועומדים) הרי הם על הדרך הישר, אלא שגם הם צריכים ללכת עם מטרה וכוונה פנימית לשאוף ולהצליח בענינים בהם הם מתעסקים, שזהו ההוראה מ'נצבים' – עמידה ישרה ותקיפה.