תושב השכונה
בתו"א פ' תולדות, נדפס דרוש המתחיל "מים רבים".
מאמר זה נאמר על ידי אדמו"ר הזקן בפ' יתרו שנת תקס"ט, על חתונת ר' דובער בן מוהר"ר חיים אברהם אחיו של אדה"ז (כמצויין בכ"מ, ראה המ"מ בסוף התו"א כאן, ובהרשימה בסו"ס תקס"ט ובסוף "כרם חב"ד" ח"ד כרך השני).
אולם כ"ק אדמו"ר הצ"צ בעת סידורו את ספר התו"א לדפוס (בשנת תקצ"ז), סידר דרוש זה ד"ה מים רבים, במאמרי פ' תולדות. כי בדרוש זה נתבאר ג"כ אודות בחינת "רבקה" וגם מבואר שם ע"פ "והנה רבקה יוצאת גו'", וע"פ "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" שכל הצחוק ותענוג עליו דיצחק הנ"ל הוא נמשך ע"י רבקה אשתו וכו' עיי"ש באריכות.
ובתוך מאמר זה בתו"א שם (בדף יח, ג) נזכר: "ולכן ארז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום וכמ"ש בזוהר ר"פ חיי"ש דקכ"ג ע"א שהוא המשכה מאתר עלאה סדכ"ס". ובתו"א (הוצאת קה"ת תשנ"ב) מציין ע"ז המו"ל (בשולי העמוד) על התיבות: "וכמ"ש בזוהר ר"פ חיי"ש דקכ"ג ע"א", אשר בדפוס הראשון של התו"א (קאפוסט תקצ"ז, שנדפס בחיי אדמו"ר הצ"צ) הי' רשום במקום זה: "בזוהר ר"פ זו". ורק בדפוס השני בשנת תרכ"ב (שהי' ג"כ בחיי הצ"צ) תוקן "בזוהר ר"פ חיי"ש".
טעם התיקון בדפוס השני מובן, כי בענין מאה ברכות מבואר בזוהר ר"פ חיי"ש, ולא בריש פרשה זו שהיא פ' תולדות.
אולם באמת מתיבות אלו (בדפוס הראשון: "בזוהר ר"פ זו") יש ללמוד אשר בתחילה הי' בדעת אדמו"ר הצ"צ להשים מאמר זה "מים רבים" בפ' חיי"ש אשר בו מדובר על ענין רבקה והנישואין ליצחק כו', ולכן כאשר הוסיף הגה"ה להתו"א בענין מאה ברכות הוא ציין לזוהר "ר"פ זו" (שהוא פ' חיי"ש). ורק למסקנא ומשנה אחרונה סידר הצ"צ את דרוש זה בתו"א פ' תולדות, כי בו מבואר הפסוק והנה יצחק מצחק גו' כנ"ל שזהו בפרשת תולדות.
ואסמכתא לדברים אלו יש למצוא ע"פ המובא בס' "רשימת מאמרי דא"ח של כ"ק אדמו"ר הצ"צ" (קה"ת תשנ"ד), ברשימת מאמרי תקצ"ו, שנרשם שם לפ' תולדות מאמר "והנה רבקה יוצאת", ומציין שם בהערה שנאמר ע"י אדמו"ר הצ"צ בשנת תקצ"ו הוא ד"ה מים רבים שנדפס בתו"א פ' תולדות, בתוס' ההתחלה וסיום מאדמו"ר הצ"צ [וכנראה התחלה וסיום זה שזהו ע"פ "והנה רבקה יוצאת", לא נדפסו עדיין בספרי הצ"צ]. הלא שבשנת תקצ"ו שהוא שנת הכנת התו"א לדפוס ע"י אדמו"ר הצ"צ, הוא קישר מאמר זה לפסוק "והנה רבקה יוצאת" אשר בפ' חיי"ש. [אף אשר גם בשנה ההיא נאמר המאמר בפ' תולדות"]. ורק אח"כ הוחלט להשים המאמר בפ' תולדות.
תורה שנאמרה למשה בהר
ומעניין הכותרת שנעתקה שם (בהערה בס' רשימת מאמרי דא"ח) מכתב-יד אחד שרשם על מאמר זה ד"ה והנה רבקה יוצאת - מים רבים: "תורה שנאמרה למשה בהר שנית בפ' ויקרא תקצ"ו".
ור"ל אשר אדמו"ר הצ"צ חזר מאמר זה בפעם שנית בפ' ויקרא שנה ההיא. ואצל חסיד זה המעתיק נחשב המאמר שנאמר על ידי הרבי, כל פעם כנתינת התורה במ"ת מחדש "תורה שנאמרה למשה בהר".
ויש לציין מהמסופר בשיחות (ראה ס' תורת מנחם בשיחת חגה"פ תשי"ב וש"נ) אודות הרה"ח ר"ה מפאריטש אשר הוא התווכח פעם עם חסיד אחר בפירוש של איזה ענין במאמר ששמעו אז מאדמו"ר הצ"צ, ואחרי זה כששאלו להצ"צ הוא אמר הפירוש שלא כמו ר"ה, ואמר ע"ז ר"ה אשר אמירת מאמר מאת הרבי הוא ענין "שכינה מדברת מתוך גרונו" (בדוגמת מ"ת) אולם אחרי אמירת המאמר ניתן לכל אחד לפרש כפי הבנתו. [וכתבנו במ"א אודות סיפור זה ומקור ע"ז בס' פלח הרמון, ואכ"מ].
ואגב, על מאמר זה ד"ה מים רבים בתו"א פ' תולדות, יש לציין גם (בנוסף על ציוני הרבי וציוני המו"ל בסוף התו"א) לד"ה זה וכו' בס' פלח הרמון לר"ה בפ' זו.
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - אורוגוויי
בספרו על הל' ת"ת מאדה"ז, ע' 25-26, דן הרה"ג ש"ב הררמ"ש שיחי' אשכנזי במקור ל' תלמוד תורה.
ויש להעיר שאולי עוד מקור לזה יש להביא ממנין המצוות להרמב"ם, מצווה יא, וז"ל: ללמוד תורה וללמדה שנאמר ושננתם לבניך.
ויש לדייק, למה אין הרמב"ם מחלקם לשתי מצוות, א) ללמוד (לעצמו), ב) ללמד (לאחרים)?
ואולי יש לומר שאכן מצווה אחת היא - תלמוד תורה, הן ע"י עצמו הן ע"י לימוד עם אחרים. ז.א. שעיקר המצוה היא שהתורה תִּלָמֵד (אז תורה זאל געלערנט ווערן), ואין נפק"מ בזה אם א' לומד לעצמו או מישהו אחר לומד על ידו.
תות"ל - 770
על הפסוק ולאום מלאום יאמץ (תולדות כה, כג), פרש"י שלא ישוו בגדולה, כשזה קם כו'. היינו, שקימת או נפילת לאום א', פעולה זו עצמה תגרום היפוכו במנגדו - הלאום השני. וע"ז כתב רש"י לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.
מצינו נקודה זו מוזכרת בכו"כ מקומות בתורה, וכמו"כ שזורה היא בכמה אירועים המוזכרים בתורה, נלמדים ממנה הלכות, ומתבארים ממנה מושגים בחסידות.
מקורו של רש"י הוא מיחזקאל כו, ב, שצור אמרה שהיא תתמלא מחורבנה של ירושלים.
על צור עצמה נאמר שהיא היתה "רוכלת עמים" (שם כז, ג) משום הפרקמטיא המצוי' אצלה (עיי' במפרשים על-אתר). מובן שמעלתה זו של צור התקיימה בזמן בנינה וחיזוקה של צור, שהיתה - כמובן לעיל - בזמן חורבנה של ירושלים. מזה מובן להיפך, שבזמן בנינה ושגשוגה של ירושלים, היתה ירושלים ה"רוכלת עמים".
ע"פ הבנה זו, שירושלים היתה רוכלת עמים, למדו מלימוד זה מפרשי הש"ס כמה דינים ביחס להגדרתה ההילכתית של ירושלים.
ירושלים הרים סביב לה. לכן היתה יכולה ליפטר מלהביא עגלה ערופה. אלא משום שהיא היתה רוכלת עמים ואוה"ע באין לה לסחורה, אין "ההרים סביב לה" מגבילים אותה. והגמ' הוצרכה להביא סיבה אחרת, [דירושלים לא נתחלקה לשבטים], ע"ז שאין היא מביאה עגלה ערופה. (ע"פ ב"ב כג, ב ותוד"ה ביושבת, וב"ק פב, ב ותוד"ה ואין).
ירושלים, אלמלא דלתותי' ננעלות, היו חייבין עלי' משום רה"ר (עירובין ו, ב). ואם תקשה: הרי אין שם ס"ר? אלא שלפעמים באים שם סוחרין ותגרין, והיא דרך להם, כי רוכלת כל העמים היתה. - ע"פ ריטב"א שבת ו, א.
ישנם כמה מדרשים על פסוק זה, והובאו בחומש "תורה שלמה", ואוסיף עליהם מה שמצאתי לע"ע בכמה מקומות, אם לא התייחסות מפורשת להנ"ל, עכ"פ הנקודה שמפלתו של א' גורמת לפריחתו של השני, ולהיפך.
"אם מלאה זו חרבה זו, אם מלאה זו חריבה זו כו' " פסחים מב, ב. מגילה ו, א.
"חובל עול של סנחריב מפני שמנו של יחזקיהו" סנהדרין צד, ב.
"כן ירושלים דהות כאיתתא עקרא עתידא דתתמלי מעם גלותהא ורומי דמליא סגי עממיא יסופון משריתהא תצדי ותיחרוב" תיב"ע ש"א ב, ה.
הוא שייסד הפייט "אח נפשע מקרית עוז אל צור". אח - הקב"ה - נטה ממשלתו מקרית עוז - ירושלים - והעבירה אל צור - הרומיים. [קינה הח' לת"ב מר"א הקליר, "אאדה עד חוג כו' "].
כן מובא בגמ' (פסחים נד, ב), "ז' דברים מכוסים מבנ"א . . מלכות בית דוד מתי תחזור ומלכות חייבת מתי תכלה". ואולי י"ל ששניהם (כנ"ל) הם הא בהא תליא - שכשמלכות חייבת תכלה, בדרך ממילא תחזור מלכות בית דוד.
"ארור היפך ברוך, וכאשר הברכה תוספת הארירה מגרעת" ראב"ע ויחי מט, ז.
מבואר בחסידות הסבר ל"לא נתמלאה צור אלא כו'", דמשום דזלע"ז עשה אלקים, לכן לסט"א שהוא מלכות דק"נ דאצי' יש כח לינק. ויניקתו הוא ממותרות השפע דק"נ שמקבל מבחי' החיצוניות דמקיפים דתוהו, ובזמן הסתלקות אור הפנימיות של הקדושה האלקית, מזה נתמלא כח היניקה לסט"א - ע"פ מאמרי אדהאמ"צ דברים, ד"ה אל תצר את מואב, ע' ס (וע' יד) וש"נ.
ומבואר עוד, דבכל ספירה גופא יש י"ס. ובמל' דאצי' דקדושה, הט"ס העליונות ירדו למטה בנוק' דקליפה - צור. וזהו שצור לא נתמלאה אלא מחורבנה כו' - מהמדריגות דקדושה שלמעלה ממנה. - אוה"ת נ"ך ע' שפח.
לפ"ז ביארו ע"פ חסידות הא דאיתא (ב"ר פנ"ה) אל תלוה בריבית לישראל אבל אתה מלוה בריבית לעכומ"ז, שהריבית ונשך הנחש דקליפה הי' ע"י ערמומיותו שגרם שנתמלאה צור מחורבן הט"ס דמלכות שנתלבשו בקליפות, וזהו שנשך לקדושה וריבית שנתמלאה צור, לכן יש ליקח ממנו ריבית שיהי' בהיפך, שתתמלא ירושלים - ע"פ אוה"ת תצא ע' תתרח.
ונתבאר עוד ענין, ההבטחה דלע"ל: ציון במשפט תפדה. דכדי לבנות ירושלים צ"ל צור חריבה. וזה יהי' ע"י משפט, ואז תפדה. יניקת הסט"א - צור - הוא מקו השמאל, גבורה, וענין המשפט שהוא מקו האמצעי, שמשם אין לחיצונים יניקה, והוא מגיע לשורש הגבורות - לאכפיא לדינין. - אוה"ת נ"ך ע' צז.
כללות ענין מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, ובכל מקום שישראל נמצאים, אפי' בארץ-ישראל, הם במצב של גלות. והעבודה במשך זמן הגלות היא הבירורים בדרך מלחמה, להסיר ההעלם והסתר המכסה ומעלים אלקות שבכל מקום. ועל מלחמה זו כתיב ולאום מלאום יאמץ, ולא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור, דדוקא ע"י חורבנה של צור יכול להיות בנין חדש של עולם הקדושה בכלל וירושלים עיר הקודש במיוחד. - ע"פ ד"ה פדה בשלום נפשי, י"ט כסלו תשל"ב.
אודות חורבן הבית ע"י נבוכדנצר, מפורש ביל"ש (ירמי' בתחילתו) "עלה אריה זה נבוכדנצר דכתי' עלה אריה מסובכו .. והחריב אריאל .. על מנת שיבוא ארי' דקאי על הקב"ה דכתי' בי' ארי' ישאג מי לא יירא .. ויבנה אריאל". היינו שמהפכים את ה"ארי" דלעו"ז ל"ארי'" דקדושה.
ולכאו' תיבת ארי' של עלה אריה מסובכו, שקאי על נ"נ, היתה צריכה להיות כתובה חסר ה"א - ארי, שכאשר מדובר אודות ארי שהחריב אריאל מתאים יותר לכתוב ארי חסר ה"א?
וי"ל, חורבן בית ראשון ע"י נ"נ פגע ביותר בה' דברים, שאפי' הגאולה מגלות בבל לא גאלה אותם, ולכן לא חזרו בבית שני.
והיות שלאום מלאום יאמץ, שזו נתמלאה מחורבנה של זו, מובן שכאשר עלה נ"נ מסובכו ופגע בה' דברים, הי' בכוחו "ה", היינו להיבנות מחורבן וחסרון ה' דברים דביהמ"ק, ולכן נאמר עלה אריה מסובכו בה"א.
ומזה מובן, שכאשר יבנה ביהמ"ק השלישי, שאז יהי' להיפך, ולאום (דקדושה) מלאום יאמץ, יתעלה ויתהפך גם הה' שנוסף בכוחו של נ"נ (ע"י חסרון הה' דברים דביהמ"ק) ולכן בביהמ"ק השלישי יהיו גם הה' דברים, ובאופן נצחי. - ע"פ שיחת ש"פ ראה תשמ"ב, התוועדויות תשמ"ב ח"ד ע' 2076.
תלמיד בישיבה
בגליון ה [תתז - עמ' 84] הביא הר' מ.מ. סיפור אודות ר' נחום מטשרנוביל, דפעם נפטר שמש ביהכ"נ ור' נחום החי' אותו ע"י שם קדוש, ואח"כ אמר שם קדוש נוסף והשמש חזר למנוחתו.
וכתב דיש לעיין אם יש בזה חשש שפ"ד ע"פ דין.
והביא מ"ש בפתחי תשובה אבה"ע ר"ס יז בשם הברכי יוסף, דבהמעשה דקם רבה ושחטי' לר' זירא ואח"כ החי' אותו ע"י תפילה, לא הי' ר"ז צריך לחזר ולקדש את אשתו. וכ' דלכאו' לפ"ז, שאחר שהחי' את המת ע"י מעשה נסים חוזר לקדמותו, א"כ יש חשש שפ"ד אם מחזיר את המת ע"י נס.
וממשיך הרב הנ"ל לומר דלפי מה שביאר כ"ק אדמו"ר דמפני שזה שרבה שחלר"ז הי' ע"י שגילה לו רבה סודות התורה ועי"ז הגיע לכלות הנפש, לכן אין בזה ענין של שפ"ד ממש. וא"כ יש לעיין מהו הדין ב"החזרה למנוחתו" ע"י שם קדוש.
עכת"ד הרב הנ"ל.
ולא הבנתי ראיותיו, דלפענ"ד לא שייכי כלל לנדו"ד, ועל ראשון ראשון:
הברכי יוסף מובא בפתח"ת שם בזה"ל - "בעל שמת היום מיתה ודאית ולמחר חי', כההיא דאמרו באגדה (עי' פ"ק דמגילה) קם רבה ושחטי' לר"ז למחר בעי רחמי ואחיי', אי כשמת ר"ז הותרה אשתו לשוק וכי חי' למחר הי' צריך לחזור ולקדשה, או דילמא הא דמיתת הבעל מתרת דוקא כשנשאר מת אבל כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד איגלאי מלתא דאותה מיתה לא היתה כמות כל אדם לא פקעי קידושי קמאי ולא תפסי בה קדושי אינש דעלמא ובעלה כאשר חי מותר בה מיד".
והיינו דהברכ"י חוקר בגדר הדין דמיתת הבעל מתרת: האם המיתה עצמה מתרת אותה לשוק ואין נפק"מ מה יקרה אח"כ, או דהמיתה צ"ל מיתת כל אדם שנשאר מת. דלפי צד הא', אם חי אח"כ ע"י נס (דאם לא ע"י נס יהי' נשאר מת לעולם), הרי הי' מת בפועל וכבר הותרה אשתו לשוק וצריך לחזור ולקדשה. ולפי צד הב' איגלאי מילתא למפרע דלא הי' מיתתו אותה מיתה שמתיר את האשה ע"פ דין, ולכן הוא מותר בה מיד.
אבל לכאו' אין זה שייך כלל לשאלתו בנוגע חשש שפ"ד במי שקם בתחי' ע"י נס, דלא בזה תלוי השאלה אלא בהגדר ההלכתי של מיתת הבעל, ולכאו' לפי ב' הצדדים ה"ה ככל אדם חי, והראי' דאפי' לצד הא' ה"ה מותר באשתו ע"י קידושין, וממ"נ, אי שייך בו דיני חופה וקידושין בודאי שייך בו גם דיני שפ"ד וכו'.
וגם מה שהביא מהשיחה דלא הי' שם ענין דשפ"ד, לכאו' אינו שייך לכאן, דהנה זהו לשון רבינו בלקו"ש חל"א ע' 181 - "אין זה ענין של שפיכות דמים ח"ו, אלא אדרבה ענין נעלה ביותר - כלות הנפש (בדוגמת נדב ואביהוא)...
"ולכאו' איך יביא רבה את ר' זירא לכלות הנפש, היפך הכוונה שצ"ל "לשבת יצרה", נשמות בגופים דוקא - כי רבה אמר והעריך את ר' זירא שהוא בערך דרבה ולא יבוא לכלות הנפש.
"ובעומק יותר י"ל: כיון שרבה הי' בכחו לפעול "ואחיי'" - להחזיר נשמת ר"ז לגופו, לכן לא הי' זה בסתירה להכוונה דנשמות בגופים דוקא, כי כלות הנפש אצל ר"ז הי' רק ענין עראי - במשך יום הפורים...".
וא"כ אין זה שייך לנדו"ד שאמר שם קדוש בכוונה שימות וישאר כך, והרי"ז כמו המצרי שהרגו משה וכידוע השקו"ט בזה מכבר.
ובכלל בנוגע לב' ענינים אלו (מהו גדר מי שחי ע"י נס, ומהו גדר מי שמת ע"י שם) כבר דנו בזה רבים בכו"כ מקומות ואכ"מ ועוד חזון למועד.
Download PDF