בהגש"פ: "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו, אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו". ובליקוטי ביאורים העיר רבינו זי"ע: דהרג את בכוריהם נתן לנו את ממונם קרע לנו את הים ג"כ אינו על הסדר, ותירץ דבנתינת הממון הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרין למצרים".

ובגלין תתצח (ע' 41) מתלבט הרב ח.ר. שי' למצוא ביאור בדברי רבינו.

והנראה לומר שבהשקפה ראשונה קשה לומר שהפסקא "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם" הולך על מה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב כו' מכיון שבתורה כתוב (יב, לז) "וה' נתן את חן העם וישאילום", וא"כ הלשון "ולא נתן לנו את ממונם" אינו מתאים כיון שהי' בגדר שאלה ולא בגדר נתינה, ועל זה כותב רבינו דבנתינת הממון הכוונה למה ששאלו ממצרים כו'. והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרים, וע"כ שפיר שייך הלשון "ולא נתן לנו את ממונים" שכיון שהוחלט לרשות בני ישראל שפיר שייך הלשון של "נתן", וק"ל.

ואיך שיהיה ביאור דברי רבינו זי"ע, הנה הרב הנ"ל כותב שמוכח מדברי הרמב"ן שסובר שו"נתן לנו את ממונם" אירע לאחרי מכת בכורות ולפני קרי"ס.

ונ"ל שבזה יומתק הלשון שכתוב בפרשת בא (יא, ב) "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו" ועיין שם ברש"י "אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמרו אותו צדיק כו'", וידוע השאלה הובא בלקו"ש מדוע היה צריך להזהירם בלשון "נא", כיון שזה היה לטובתם כדי להתעשר, א"כ אפילו בלי ההזהרה היה בני ישראל מרוצים לעשות פעולות כדי להתעשר.

אבל לפי דברי הרמב"ן היה בקשת בני ישראל לכלי זהב וכסף מהמצריים מקושר עם קצת אכזריות היפך טבעם של בני ישראל, שכיון שבני ישראל בקשו זה מהמצריים מיד אחרי הריגת הבכורות, נמצא שבני ישראל נכנסו לבתי המצרים כשבכוריהם מונחים מתים על הקרקע לבקש כלי כסף וכלי זהב, והיה צורך לאומץ מיוחד לבקש מהמצריים בעונה זו את כלי זהב וכסף שלהם. וע"כ אמר הכתוב דבר "נא" - לשון בקשה.