בהגדה של פסח כותב כ"ק אדמו"ר: חלק גדול יניח לאפיקומן1, ונוהגין לכרכו במפה (ראה זח"ב קנח, ב. טושו"ע סתע"ג) זכר למשארותם צרורות בשמלותם (ראה רוקח, ב"י) ולהניחו בין הכרים (המנהיג) שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה (סי' יעב"ץ), עכ"ל.

ולכאו' צע"ק במ"ש ונוהגין ל"כורכו" במפה, ומציין לזה לזח"ב וטושו"ע סתע"ג, דבהנך מקומות לא הובא ענין הכריכה כלל, אלא ל"הניחו תחת המפה", וכ"ה ברוקח הובא בב"י, והראשון שהביא ענין הכריכה זכר למשארותם צרורות וכו' הוא ספר 'המנהגות' (-לר' אשר מלוניל, וראה באה"ט סקי"ט), ולזה לא מציין כלל בהגדה שם.

וזה לשון אדה"ז סי' תעג סעי' לה: ונוהגין להצניעו תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם, ויש שכורכין אותו במטפחת ומשימין על שכמם זכר ליציאת מצרים2, עכלה"ק. הרי שחילקן לשתים דמצניעין תחת המפה זכר למשארותם וכו', ויש שכורכים במטפחת ומשימין על שכמם זכר ליציאת מצרים.

ואולי י"ל עפ"י דיוק לשונו "להצניעו תחת המפה" דאין הפי' סתם להניחו תחת המפה, אלא דוקא להצניעו שם והו"ע הכריכה. והטעם לזה י"ל פשוט דדוקא בכה"ג שכורכו הוא דהוה זכר "למשארותם צרורות בשמלותם", [והחידוש במנהג השני הוא שמשימין על שכמם, ולא ענין הכריכה שהוא גם במנהג הראשון, וכ"ה במג"א סקכ"ב: "ויש שנותנין אותה על כתפיהן וכו'"], וע"כ שהבין כן בדברי הטושו"ע, וא"כ י"ל שזהו גם הכוונה בזהר שם, ומובן שהם מקור מנהג זה.

ויש להוסיף עוד, דע"כ הך להניחו תחת המפה פירושו להצניעו ולכורכו במפה, דהרי כל המצות נמצאים תמיד מכוסים תחת המפה (ראה לעיל בסדר הגדה פיסקא 'הישראל ועליו הלוי'), וא"כ מהו הזכר בזה שמניחו תחת המפה, ואע"כ שכורכו כנ"ל (ובפרט למנהגינו "שפורסין המצה כשהיא בתוך המפה מכוסה", הרי שהוא כבר תחת המפה ואיך יניחנו שם). וראה בלקוטי מהרי"ח שהבין כן גם בדברי הטושו"ע.

להניחו בין הכרים

הנה מה שמציין לספר 'המנהיג' כמקור להא דמניחו בין הכרים צ"ע לכאו', דז"ל ס' המנהיג בסדר לילות של פסח: "לפני קריאת ההגדה יפריס א' מן המצות, ויתן חציה בין השלימות לחובת אכילת מצה, והחציה תחת המפה לחובת אפיקומן - ומה שנהגו כל ישראל לתתה תחת המפה שמעתי בימי חורפי בלוניל העיר הקדושה זכר למשארותם צרורות בשמלותם", עכ"ל.

הרי שלא הוזכר כאן כלל להניחו בין הכרים, אלא להניחו תחת המפה, וכמ"ש הטושו"ע ושאר ראשונים, (ולכאו' לא הוסיף כלום אדבריהם). ומקור המנהג להניחו בין הכרים הוא בשו"ת מהרש"ל, 'לקט יושר', 'מט"מ'. וא"כ צ"ע מה שמציין כאן לס' 'המנהיג'. ולהעיר מ'המלך במסיבו' ח"א עמ' קמ, שהוא מנהג שמקורו בקבלה, וראה סה"ש תש"ה עמ' 83.

ומ"ש "שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה - סי' יעב"ץ", הנה היעב"ץ אכן הביאו, אבל כבר קדמוהו ה'כל בו' הובא בב"י שם, אך שם הובא כטעם להנחתו תחת המפה, והיעב"ץ הוא הראשון להביאו כטעם על הנחתו בין הכרים ומובן שמציין ליעב"ץ דוקא כי קאי גם אמש"כ לפנ"ז להניחו בין הכרים, ודו"ק.

1) כך העתיק מדברי אדה"ז, ולהעיר שלפנינו הוא "וחלק הגדול יניח וכו'".

2) בשוה"ג מצויין מקור לזה בשו"ת מהרש"ל הובא בבאה"ט ומ"א, ובאמת שכבר הובא בס' המנהגות הנ"ל, אבל שם כזכר למשארותם צרורות בשמלותם, ולא כזכר ליציאת מצרים.