בהגש"פ: "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם, דיינו. אילו נתן לנו את ממונם, ולא קרע לנו את הים, דיינו".

והעיר רבינו ד"הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים" אינו על הסדר. ותירץ ד"בנתינת הממון – הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרים למצרים".

והנה רבינו לא ביאר כוונתו איזה מג' דברים אלה - "הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים" אינו על הסדר.

ובתירגום הדברים לאנגלית ע"י הגה"ח ר' עמנואל שחט שיחי' ביאר שכוונת רבינו היא דעיקר נתינת הממון היתה לאחרי קריעת ים סוף, וכדאיתא בפירוש רש"י (בשלח טו, כב) "גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים".

וע"ז הקשה ידידי הרב ח.ר. שיחי' בגליון העבר דלפ"ז אין תירוצו של רבינו מובן.

ולכן פירש דקושית רבינו הוא משום דלפי פשש"מ משמע דקודם מכת בכורות כבר שאלו כלי כסף וכלי זהב, דזהו פשטות כוונת כתוב "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים (בא יא, א) ".

אבל דבריו אינם מתקבלים כלל לדעתי, דפשוט דהצדק עם דודי הגר"ע, דכוונת רבינו להקשות דלכאו' נתן לנו את ממונם הי' אחר קרי"ס. דהרי מלשון רבינו "דבנתינת הממון - הכוונה למה ששאלו כו'" מבואר להדיא דעכשיו הוא מחדש שעל זה קאי ממונם, ומתחילה הו"א דהכוונה לממון אחר. ובע"כ דר"ל ממון דביזת הים, והמשך דברי רבינו מובן בפשטות לפ"ז, והוא עפ"י דברי הרב הנ"ל גופא:

דאחרי שחידש רבינו ש"ממונם" כאן היינו ממון דשאלו ממצרים, ולא ביזת הים, שוב קשה דממשמעות הכתוב הנ"ל משמע דזה הי' קודם מכת בכורות, וא"כ אף דמובן לפ"ז למה נאמר קרע את הים אחר נתינת הממון, מ"מ עכשיו קשה למה נאמר הרג את בכוריהם קודם. וע"ז מתרץ דלא הוחלט ממון זה ששאלו קודם מכת בכורות אלא לאחרי יציאת מצרים כשהמשיכו בדרכם יותר משלשת ימים ונודע דאין כוונתם לחזור, אבל מ"מ הי' זה קודם קרי"ס, וא"כ א"ש סדר הדברים.

אבל לכאו' צ"ב מה שהעיר הרב הנ"ל, דכל הקושיא (השני') היא לפי פי' הראב"ע דכוונת הכתוב בנ"ל "ויתן ה' את חן וגו'" היינו שכבר אז שאלו כלי כסף גו'. משא"כ לפי' הרמב"ן דלא שאלו כ"א לאחרי מכת בכורות, א"כ הקושיא מעיקרא ליתא, וא"כ צ"ב אמאי נקט רבינו בפשיטות כפי' הראב"ע? וגם למה לא תי' דנוסח ההגדה מתפרש בפשטות עפ"י הרמב"ן, ושוב א"צ לדחוק דאף שהי' להם הכסף קודם מ"מ לא הוחלט אצלם.

וי"ל דעפ"י פשוטו של מקרא כיון שמשה צווה את בנ"י אודות שאילת הכלים קודם מכת בכרות א"כ בפשטות קיימו זאת ישראל מיד, ולא המתינו עד אחר מכת בכורות.

[ואין לומר דמשה לא אמר להם הציווי כ"א לאחר מכת בכורות, חדא דג"ז הוא היפוך פשש"מ, דבפשטות אם משה נצטווה להגיד לבנ"י, עשה זאת מיד. ועוד, ועיקר, הרי מפורש ברש"י בפי"ב שם "כדבר משה, שאמר להם במצרים וכו'", הרי דהציווי הי' מקודם].

ומה שלא פרש"י מהו ענין הנתינת חן בפרק י"א, היינו משום דסומך על המפורש בכתוב בפרשה דלאח"ז (יב, לה), וכמש"כ רבינו בכ"מ בלקו"ש דלפעמים סומך רש"י על מש"כ אח"כ אם הוא בסמיכות ובאותו ענין. וכיון דלשון נשיאות חן מתפרש שם בהדיא לנתינת ממון, ס"ל לרש"י דכן צ"ל הפירוש ג"כ בפרק י"א עפ"י פשש"מ.