בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים לכ"ק אדמו"ר בפסקא 'מוציא מצה' מביא בשם האבודרהם והחיד"א בברכי יוסף "ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה כי די לו בברכתו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור אי נמי כבר אמרו בקידוש".

ועל זה הק' כ"ק אדמו"ר, "וטעם שני צע"ג, דא"כ צריך הי' לכוין בשהחיינו דהקידוש גם על מצה וע"ד שהחיינו דקריאת מגילה שצריך לכוין על משלוח מנות והסעודה וכמ"ש השל"ה והמג"א".

ויש לציין בזה להגדת "ילקוט טוב" בעריכת הרב אליהו כי טוב שכתב בתחילת ספרו עמ' י בקטע הדלקת הנר וז"ל: "בשעה שמברכת שהחיינו על הנרות תכוון האשה לצאת ידי ברכת שהחיינו גם על שאר מצוות הלילה כשם שהאיש מכוון כך בברכת שהחיינו שאומר על הקידוש". הרי נקט כדבר פשוט שבאמת צריכים לכוין בברכת שהחיינו על שאר מצוות הלילה (כולל אכילת מצה).

ובאמת המעיין בלשונו של החיד"א בברכי יוסף לכאו' משמע כדבריו, דז"ל בסי' תעג: "דין א' ומברך שהחיינו וכו' ובזה נפטר שאין מברכין שהחיינו אמצה". משמע דתו לא צריך לברך שהחיינו על שאר מצוות מכיון שבירך שהחיינו בקידוש (דבזה מיירי המחבר שכ' מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו מברך שהחיינו" ע"כ).

ולכאו' נראה דעיקר כוונת כ"ק אדמו"ר בקושייתו דלא ראינו למעשה שיקפידו ע"ז וינהגו כן. ויש לברר אצל מורי הוראה אם יש ענין של הידור עכ"פ בזה לכוין על שאר מצוות הלילה אם לאו. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.