בגליון העבר בע' 136 האריך הרבצ"ח אסטער שיחי' לבאר שי' אדה"ז בשולחנו בדין טיבול כרפס, ורוצה לחדש דס"ל לאדה"ז כהרשב"ם וסיעתו דבאמת ליכא חיוב טיבול בכרפס, ומש"כ במשנה "מטבל" היינו משום דכך הי' דרכם לאכל כל מאכלם בטיבול, אבל ליכא שום תקנה בעם הטיבול, דעיקר ההיכר לתינוקות הוא בגוף האכילה ולא הטיבול, או כמש"כ בפיה"מ להרמב"ם דהל' מטבל היינו כמו מטפל, ר"ל להתעסק בכרפס, ואינו מלשון טיבול כלל.

והדברים תמוהין, דהרי הראשונים כתבו דלשי' זו א"צ טיבול כלל, ואדה"ז בשולחנו מחייב טיבול, וכמפורש בלשונו "צריך כל או"א לאכול מעט ירקות בטיבול . . כדי להתמי' התנוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול כו', ואיך אפשר לומר שלאדה"ז בשולחנו ליכא חובת טיבול?

ומה שרוצה לדייק מהא שאדה"ז לא הביא בסעיף כ"ה שצריך להביא המי מלח, וכן בסעיף כ"ו לא הזכיר מי מלח בסידור הקערה ודלא כהרמ"א שכן מזכירו ─ אינו דיוק. דהרי שני הלכות הללו תלוין זב"ז, דהרי המנהג של עשייה קערה (ע"פ הלכה) נשתלשל מעקירת השולחן שהי' נהוג בזמן הגמ' כדי שישאלו התינוקות, וכשהתחילו לאכול על שולחן אחד קיימו ענין זה ע"י עקירת הקערה שבה מונחים עיקרי הסעודה דהיינו המצה והמרור, ע' בסעיף ל"ח בשו"ע אדמה"ז שם. (וכמש"כ בויגד משה ס"ב), והניחו בקערה גם החרוסת והב' תבשילין משום דכולן דין אחד להם, וכמש"כ אדה"ז בס"ב דכולם צריכים להיות על השולחן משום אמירת ההגדה עליהם, וכיון דבכולן איכא דין שיהיו מונחים על השולחן א"כ הקערה שהיא במקום השולחן בימי הגמרא, ג"כ צריך שיהי' בה מה שהי' צריך להיות על השולחן, ולכן כשכותב אדה"ז בסכ"ה דנהגו להביא כל הדברים מיד אחר קידוש משום דינא דקידוש במקום סעודה, פשוט דלא שייך זאת להמי מלח דאינו חלק משולחן הסעודה ואין שום דין דהמי מלח צריך להיות על השולחן כלל.

[ובאמת דמש"כ הרמ"א דהמי מלח הוא על הקערה צ"ע, וכבר העיר בויגד משה שם דבמהרי"ל שהוא מקור דברי הרמ"א השמיט חומץ לגמרי, וא"כ ודאי שאין לדייק כלום מהשמטת אדה"ז].

גם מש"כ דאם ליכא חובת טיבול א"כ ליכא הקפדה אם טובל בחרוסת, צ"ע, דהסברא של הרא"ש דלאחר שמילא כריסו יביאנה למצוה, ודאי שהיא שייכת בכל אופן שמילא את כריסו.