הרא"ש בפסחים (פרק ראשון ס"י) מבאר מדוע אין מברכים "שהחיינו" על מצות ביעור חמץ, אף שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן, וכותב הרא"ש בין דבריו: "נ"ל כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד סמכינן לה אזמן דרגל, מידי דהוה אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחוייב לברך שהחיינו בעשייתו אלא סמכינן ליה אזמן דרגל..." ע"ש בשאר דברי הרא"ש, ובקרבן נתנאל ועוד מפרשים שתמהו על דברי הרא"ש1.

ואפשר לבאר ענין זה באופן אחר ע"פ המבואר בשו"ת הרדב"ז (חלק שלישי, סי' תתקעז [תקמו]), שנשאל "מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין . . ואסרוהו בכל שהוא2 ואינו מבטל כלל, וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה" (עיי"ש ברדב"ז אריכות מענינת בשאלה זו).

והרדב"ז השיב בתחלה ד"שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה, אחת שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה שיצטרפו כל ג' תנאים הללו שהוא איסורי הנאה והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיניה כולא שתא אלא חמץ בלבד, וכיון שיש בו החומרות הללו החמירה עליו תורה חומרות אחרות ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות . . ותו דחמץ בפסח הוי כדבר שיש לו מתירין...", עיי"ש שאר דברי הרדב"ז. ובסוף תשובתו מסיים הרדב"ז: "מ"מ הרי אתה רואה שלא החמירה תורה בעכו"ם כמו בחמץ, הלכך עדיין צריך טעם. ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה3, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל". ומסיים הרדב"ז: "והרי זה אמת ונכון"4.

והנה בכל עניני התוה"ק ומצוותיה ישנו הפשט הנגלה והסוד שבכל ענין וענין. אך מדברי הרדב"ז הנ"ל אנו רואים כי באיסור חמץ בייחוד מקושרים הסוד והפשט זה לזה, "הסוד הוא הפשט, והפשט הוא הסוד..." ובשעה שיהודי בודק ומבער את חמצו כפשוטו, צריך הוא לכוון אז לבדוק ולבער את חמצו הרוחני ושארו שבעיסתו הרוחנית5.

ונמצא כי ביחד עם ביעור החמץ עושה יהודי חשבון עם נפשו, ומכוון את דרכיו לבער את חמצו הרוחני, ולהיטיב דרכיו בעבודת השי"ת. והרי התבוננות זו מביאה לידי שפלות ומרירות עצומה, ואיך יוכל בה בשעה לברך ברכת "שהחיינו", ברכה שצריך לאמרה מתוך שמחה6?

רק בליל פסח, כשמיסב אצל שלחן הסדר, שצריך בשמחה לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים7, וכתוב בספרים הקדושים שצריך כל אחד להרגיש את עצמו בהתרוממות הנפש ובבחינת ויגבה לבו בדרכי ה' - אז יוכל, מתוך התרוממות הנפש ובשמחה עצומה, לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

להעיר ממ"ש בהגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים, בשם כ"ק אדמו"ר מהריי"צ (ע"פ מש"א בשיחת חה"פ תרח"ץ): "אדה"ז הלך למעזריטש בפעם הראשונה בשנת תקכ"ד ושהה שם עד לפני חגה"פ תקכ"ה, כשחזר לביתו. ביום י"ג ניסן בשנה ההיא לא אכל (לא התענה שהרי אסור בתענית אלא שלא אכל) כי הי' טרוד בהכנת הבדיקת חמץ, אשר כל הכוונות שקיבל במעזריטש בענין בדיקת חמץ יהיו כן בהבדיקה בפועל. הבדיקה נמשכה כל הלילה, ולא הי' לו אז רק חדר אחד".

*) תוכן ענין המובא בזה שמעתי ממר חותני הגאון מוהר"ר דוב בעריש צוקערמאן זללה"ה ששמע הוא בבחרותו בהיותו בבעלז (בשנת תר"פ או תרפ"א) והיה נוכח סמוך ואצל הגה"ק האדמו"ר ר' ישכר דב רוקח ז"ל (תרי"ד - תרפ"ז) בעת שריפת החמץ. בהיות מר חותני זללה"ה מיוחס וממשפחה מקורבת לבית האדמו"ר מבלז זצ"ל היתה לו האפשרות לעמוד קרוב להאדמו"ר ולהתבונן בהתנהגותו ולשמוע דבריו שבזה. הלשון הנמסר בזה הוא בעיקרו שלי, אף שניסיתי - עד כמה שאפשר - למסור הדברים כפי ששמעתי ממר חותני זללה"ה. זכורני איך חותני תיאר, כי מי שהתבונן בהתנהגותו של האדמו"ר ושמע דברי התעוררות שאמר אחר שריפת החמץ, הרגיש כי - ביחד עם קיום ההלכה בדקדוק כפשוטה - היתה בשריפת החמץ עבודה רוחנית רמה. ואחר שריפת החמץ אמר האדמו"ר דברי התעוררות, אשר הנרשם בפנים הוא חלק קטן מדבריו. הציונים בשולי העמודים - הם שלי.

1) ע"ע בשו"ת הרא"ש (כלל כה סימן ג). ובהגמ"י פי"א מהל' ברכות אות ב הביא בשם רבינו שמואל בן חפני גאון שיש לברך שהחיינו על בדיקת חמץ. וכתב עלה בהגמ"י "ואנו אין נוהגין כן". וע"ע בהגמ"י פ"ג מהל' חומ"צ אות ה, ועי' בטור או"ח סי' תלב, ובשו"ע אדמו"ר בעל התניא באותו סימן סעיף ג. וע"ע בתשובת הרשב"א (חלק א סימן שעט) השיב בענין זה. ובאבודרהם (בתחילת הספר שער ג') כתב טעם אחר מדוע אין מברכים שהחיינו על ביעור חמץ. והפר"ח (או"ח סי' תלב) העלה שיש לנהוג לברך שהחיינו על בדיקת חמץ, והפוסקים כתבו שמנהג כל ישראל לברך. ויש להאריך עוד בזה, אך אכ"מ.

2) ידוע מ"ש בזה הרמב"ם פט"ו מה' מאכלות אסורות ה"ט: מג"א סי' תמז סק"מ: רמ"א ט"ז וש"ך יו"ד סי' קב, ועוד. ועי' בזה בשו"ת תורת חסד להגרש"ז נ"ע מלובלין ח"א סי' כ.

3) עי' לשון חז"ל בגמ' ברכות (יז, א).

4) עי' בענין זה מ"ש אדמו"ר בעל התניא נ"ע בס' לקוטי תורה פ' חקת ד"ה 'ויקחו' (הב') בסופו. ועי' בספר "דרך מצוותיך" מאדמו"ר בעל צמח צדק נ"ע במצות "איסור חמץ". והשוה מ"ש הרמב"ן עה"ת פר' אמור (כג, יז) ובציוני רח"ד שליט"א שעוועל שם.

5) השוה מה שכתב בכוון זה האלשיך בהקדמתו לפירוש ההגדה של פסח (הוצ' י.ד. אייזנשטיין), והאברבנאל בס' "זבח פסח" ב"חתימת המאמר". ובספר "בינה לעתים" מרבינו עזריה פיגו זצוק"ל בלע גדולי תרומה (דרוש כז) האריך לבאר ע"ד הפלגת האזהרה אשר החמירה התורה שתתעלה באיסור חמץ וחיוב השבתתו (ש)הביאה כמעט כלם בדעה אחת היות מסודות כוונותיה לעורר האדם אל ביטול תאוות היצר הבהמי אשר הוא ממש שאור שבעיסה... עי' אריכות דברי קדשו. וע"ע בס' קב הישר (להג"ר צבי הירש, בן ר' אהרן שמואל קוידנאוור) ובסידור האריז"ל, ועוד, תפילת יהי רצון שאומרים בשעת שריפת חמץ "...כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי כך תבער את כל החצונים ואת רוח הטמאה תעביר מן הארץ ואת יצרנו הרע תעבירהו מאתנו ותתן לנו לב בשר לעבדך באמת..." וכו' ועיין בפע"ח להרח"ו ז"ל שער חהמ"צ.

6) עי' טוש"ע או"ח סי' רכה, ונו"כ.

7) ראה לשון המשנה בפסחים (קטז, ב) ועי' ב"ח או"ח סי' תעב ד"ה ומ"ש ויסדר שלחנו.