תושב השכונה
בהגש"פ עם לקוטי טעמים וביאורים וכו', ע' יא, בפיסקא: "יכוין להוציא גם המרור" [דהיינו, על הכתוב בפנים ההגדה, שבברכת בורא פרי האדמה שעל הכפרס - יכוין להוציא גם המרור] כותב הרבי: "ומכוון להוציא גם המרור של כורך".
ויש לבאר בזה: א) כמה דיוקים קלים בדברי הרבי; ב) ביאור דברי הרבי כאן על אתר; ג) בירור מקיף בחיוב הכוונה על המצוות המוזכר בההגדה בכמה ברכות.[1]
דיוקים קלים בדברי הרבי
א. א) בסידור היעב"ץ כתב, שיכוין בפירוש בהברכה שעל הכרפס. וא"כ, צ"ע מדוע אין הרבי אינו מציין אליו. (עי' ספר שערי שלום).
והנה מצינו עד"ז, להלן בהגדה ע' לג בפיסקא מוציא מצה, שמקשה הרבי על דברי האבודרהם ד"צריך הי' לכוון בשהחיינו דקדוש גם על מצה", דהיינו, שלשיטת הרבי ברור, דאין צריך לכוון, אך בסידור יעב"ץ שם מפורש הפכו "שיכוונו בברכת שהחיינו לפטור כל מצות לילה זו". וגם שם נשאלת אותה השאלה, מדוע אין הרבי מציין לדברי היעב"ץ.
ושוברו בצידו כי היעב"ץ שם כותב "לפטור כל מצות לילה זו", דזה ודאי דאינו מעיקר הדין כלל, וכדויק דברי הרבי שם, שדורש שיכוון שהחינו - על מצה, ולא על כל מצות הלילה, כי בשאר מצוות הלילה אין חיוב שהחינו מעיקרא.
וא"כ על כרחך צריך לומר דהוראת היעב"ץ אינו על יסוד ההלכה אלא הנהגה של מדת חסידות. לכן גם כאן, אין הרבי סומך על דברי היעב"ץ להביאם כמקור על חיוב הכוונה.
ב) יש לדייק בדברי הרבי שכתב "מכוון" ולא "יכוון". וי"ל, כי בדברי הרבי האלו כאן אין הוראה אלא פירוש וביאור לדברי אדה"ז בההגדה, שמ"ש אדה"ז בההגדה דיכוין גם להוציא המרור, פירושו - גם המרור של הכורך. לכן כתב הרבי "מכוון" כמפרש דברי ההגדה, ולא "יכוון" שהוא לשון הוראה[2].(כ"כ בקובץ היובל ח"א ע' 97).
ביאור דברי הרבי כאן אל אתר
ב. הצעת דברי הרבי כאן הם: בשו"ע אדה"ז (סי' תעג סעיף יז-ח) מובא דיעה הסוברת, שהמרור אינו מדברים הבאים מחמת הסעודה הנפטרים ע"י הברכת המוציא שעל הסעודה, אלא הוא כ"פירות הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה" - שאינם נפטרים בברכת המוציא, ובמילא, אין המרור נפטר ע"י ברכת המוציא שעל המצה, אלא הוא צריך ברכה בפה"א לעצמו. לכן, לא יברך ברכה אחרונה אחר הכרפס, כדי שהברכה בהפה"א שעל הכרפס - תחול על המרור.
על יסוד זה, כתב אדה"ז בהגדה כאן, שיכוין בפירוש בהברכה שעל הכרפס - להוציא גם את המרור, ויתבאר בזה להלן. והרבי מוסיף ע"ז - דיכוון גם להוציא את המרור של כורך.
והנה במ"ש הרבי "דיכוון גם להוציא את המרור של כורך", יש לעיין, מהי צורך כוונה זו. דהנה המרור של הכורך נאכל ביחד עם מצה, והדין הוא, דאפילו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה (שאינם נפטרים בברכת המוציא שעל הסעודה) - "אם אוכלם עם פת נעשים טפילה להפת וברכת המוציא פוטרתן" (שו"ע אדמה"ז סי' קעז ס"ג) "כיון שבשעה שאוכל כונתו ללפת בהם" (סדר בה"נ פ"ד ה"ג),
א"כ לכאורה המרור של הכורך שמלפת בה המצה - נפטר ע"י הברכה המוציא שעל המצה, ומדוע צריך לכוון לפוטרו ע"י הברכה שעל הכרפס
[וזה שמחויב לכוון על המרור של הכורך - בהברכה ש"על אכילת מרור" (כמ"ש בהגדה להלן, והטעם, כי המרור של הכורך הוא מצוה לעצמה, כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' תעה סעי' יח), יש מקום לומר, הוא רק לענין ברכת המצוה, אבל לא לענין ברכת הנהנין].
אך אינו כן, כי המרור של כורך אין "כונתו ללפת" בו המצה, אלא לקיים מצוה (לדעת הלל) ע"י שכורכם ואוכלם יחד, לכן לא נפטר בברכת המוציא שעל המצה[3].
בירור מקיף בחיוב הכוונה על המצוות
המוזכר בההגדה בכמה ברכות
ג. ברם יש לדייק בדברי הרבי, דמשמע מדבריו, שצריך שיכוון על המרור ועל הכורך, על כל אחד בפרט. ואי"מ, מדוע לא מספיק כוונה כללית, שיכוון, להוציא כל הדברים (שברכתם בפה"א) שיבואו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה (כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רו סעיף ט'). (כ"כ בהעו"ב 795-7).
והביאור בזה, ובהקדם הביאור במ"ש בההגדה בכמה מקומות, דכשמברך על מצוה אחת יכוון להוציא גם מצוה שניה, ואלו הם: (בכל הבא להלן - ראה: ספר הלכות ליל הסדר ח"א ע' שלה ואילך).
א) כאן - בהברכה על הכרפס, כתוב בהגדה - שיכוין להוציא גם המרור.
ב) להלן (ע' לד), בהברכה על אכילת המצה, כתוב בההגדה: "ויכון לפטור ג"כ אכילת הכריכה שממצה השלישית וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו".
ג) עד"ז להלן (ע' לה), בהברכה על אכילת מרור, כותב הרבי בפיסקא "ויברך.. שצריך לכוון לפטור בברכה זו גם מרור שבכורך".
[ד) ועד"ז להלן (ע' לג) בפיסקא מוציא מצה, על דברי האבודרהם, כותב הרבי, ד"צריך הי' לכוון בשהחיינו דקדוש גם על מצה".]
דבכל אלו קשה: מדוע צריך לכוון להוציא את המצוה השניה, הרי היא מונחת לפניו, ומפורש בשו"ע אדה"ז סי' רו סעיף ט' ובסדר ברכה"נ פרק ד' סעיף ה', דהמברך סתם - פוטר בברכתו כל מה שמונח לפניו גם אם אין דעתו בפירוש עליו לאכלו. והרי כל אלו מונחים לפניו על הקערה בשעת הברכה (עי' לעיל ע' ה', פיסקא יסדר על שולחנו קערה, לבד מלענין ברכת שהחינו, שע"ז יתבאר להלן)
יתירה מזו, מפורש בשו"ע (סי' רו שם) דאפילו מה שאינו מונח לפניו, דצריך שיהא דעתו עליו לאכלו (אם הביאו לו אותו אחר שגמר את מה שלפניו, כמ"ש בשו"ע שם), די שיהא דעתו עליו לאכלו, ולא צריך שיהא דעתו בפירוש לפוטרו ע"י הברכה.
דעפ"ז קשה בשתים: א) בכל אלו - הרי המצוה השניה מונחת לפניו א"כ, גם אם אין דעתו עליו בפירוש לאכלו - נפטר ע"י הברכה; ב) בודאי שאין חיוב לכוון להוציאה בהברכה.
והנה, בכל אלו מציין הרבי בפשטות - להשו"ע. ואי"מ כלל: בשו"ע בכל אלו כתוב, שלא יפסיק בין הברכה להמצוה השני. [באכילת הכרפס, כתוב בשו"ע: שלא יברך בורא נפשות אחרי הכרפס (כנ"ל); בהברכות שעל אכילת מצה ושעל אכילת מרור, כתוב: שלא יפסיק בשיחה בינן להכורך] אבל לא נזכר כלל בשו"ע, שיכוון בהברכה על המצוה השניה.
ג. ונראה לומר נקודה הביאור בכל זה היא, דלשיטת הרבי, אף שלא נזכר בפירוש בשו"ע, פשוט ואצ"ל הוא [דכשם שהמברך צריך שידע פירוש המלות של הברכה שמוציא בפיו (כמ"ש בשו"ע סי' ה'), כן ויותר מכן], שצריך שידע המברך על מה, ועל איזה חפצא הוא מברך.
דהנה המברך על אוכל, מן הדין צריך לאחוז האוכל בידו (כמ"ש בשו"ע שם סעיף ח'). א"כ, יודע בדרך ממילא - על מה הוא מברך. ועל האוכל המונח לפניו, שאינו אוחז בידו, וכן על האוכל אשר יביאו עוד לפניו (לפני שגמר לאכול את מה שלפניו כמ"ש בשו"ע שם) - שהם כולם נפטרים ע"י הברכה (כי מן הסתם דעתו גם עליהם, כמ"ש בשו"ע שם), אין צריך שידע על כל חפצא של אוכל בפרט, כי הרי כולם בשוה להאוכל אשר אוחז בידו.
אבל המברך על מצוה אחת, ואוחז חפצא המצוה בידו, ורוצה לפטור בברכתו מצוה שניה, שהמצוה השניה אינו אוחזה בידו אלא מונחת היא לפניו, וגם המצוה השניה - היא מצוה אחרת, ואינה מצוה אחת עם המצוה שאוחז בידו, אלא שאעפ"כ, לשני המצוות - יש ברכה אחת, במקרה כזו, בודאי מן הראוי שידע המברך, שהוא מברך - גם על החפצא של המצוה שניה. דעל זה לא יועיל מה שהמצוה השניה מונחת לפניו, מכיון שהיא אינה מצוה אחת עם המצוה אשר בידו. לכן צריך שידע בפירוש - שמברך גם עליה.[4]
ד. לפ"ז יש לומר בעניננו, כשמברך על המצה או על המרור, ואוחזם בידו (וכמ"ש בהגדה), ורוצה לפטור גם המצה והמרור של הכורך, שהן מצוה אחרת לעצמה (כמ"ש אדה"ז בסי' תעה שם, לא כשיטת המג"א, עי' מחצית השקל ס"ק ח), אך אינו אוחזן בידו, צריך שידע שהברכה היא המצה והמרור של הכורך.
ה. וכן יש לומר לענין בפה"א שעל הכרפס. דהנה הטעם שצריך להוציא המרור ע"י ברכת בפה"א שעל הכרפס, מובא לעיל משו"ע אדה"ז, שהוא כדי לחוש להדיעה הסוברת שאין המרור מכלל דברים הבאים מחמת הסעודה.
והנה הטעם, שלדיעה זו אין המרור מכלל דברים מחמת הסעודה [אף שירקות סתם הם מדברים הבאים מחמת הסעודה ונפטרים בברכת המוציא שעל הסעודה (כמ"ש אדה"ז בשו"ע סי' קעז[5])], הוא, כי אין אכילת המרור שבליל הסדר - לשם אכילה, אלא לשם מצוה (כמובן מדברי שו"ע אדה"ז בסי' תעג שם[6]), ולכן אינו מכלל דברים הבאים מחמת הסעודה.
והנה כשם שלדיעה זו, אין המרור מדברים הבאים מחמת הסעודה - לענין ליפטר בברכת המוציא, כן הדבר בנוגע לזה שצריך המברך לידע על מה הוא מברך (כנ"ל), דאין המרור בכלל ירקות - לענין ברכת בפה"א על אכילת ירקות, כי המרור היא לשם מצוה, ומן הראוי (גם את"ל דאינו מעכב לדינא[7]) שידע שהברכה (שעל הכרפס) - היא בפירוש גם על המרור. [ואפילו את"ל, שגם הכרפס היא כמו מצוה[8], בודאי שאינו מצוה אחת עם המרור.] לכן כתוב בהגדה שיכוין להוציא גם המרור.
ולכן צריך שיכוון על המרור ועל הכורך, על כל אחד בפרט, כי המרור והכורך כל אחד הוא מצוה לעצמה (כנ"ל משו"ע אדה"ז סי' תעה).
ו. ולפ"ז יש לבאר, מדוע לא מציין כלל הרבי על חידוש זה של אדה"ז בהגדה על מ"ש בשו"ע דצריך שיכוון בהברכה שעל המצוה גם על המצוה השניה הבאה אחריה.
והביאור, כי אין כאן חידוש על הכתוב בשו"ע, אלא פירוט על דרך ביצוע הדברים. כי אין כאן חיוב לכוון על המצוה השניה אם לא בשביל שצריך שידע על מה הוא מברך, והודעה זו כדי שידע על מה הוא מברך, היא כבר נכלל במ"ש בשו"ע.
ויובנו הדברים, בהקדמת דברי הרבי בלקו"ש עקב חלק כד (ע' 67 אות ג' ואילך, וז"ל אות ג') בהחילוק בין הסגנון של אדה"ז בהסידור ובסדר ברכת הנהנין להשו"ע: "דער רמב"ם והשו"ע זיינען נתחבר געווארן אלס אוסף פון פסקי הלכות", אבל ה"סידור, כולל אויך די הלכות אין סידור, זיינען פארבונדן מיט הנהגות בפועל בחיי יום יום .. ד. ה. אז די הלכות פון סדר ברכת הנהנין זיינען געשריבן (ניט בסגנון לימוד לשם ידיעת הלכות, נאר) אין א סגנון פון - הוראות למעשה בפועל". ובאות ז' שם: "אין סדר ברכת הנהנין וואס איז הוראות למעשה, קומט אויך א הוספה בלשון וואס באווארנט אפילו דבר המובן, אבי די הנהגה בפועל זאל זיכער ארויסקומען כדבעי (משא"כ אין שו"ע איז דער לשון בקיצור, און עס שטייט ניט א זאך וואס איז מובן מעצמו)".
והנה בכל אלו הנ"ל, כרפס, מצה, ומרור, מפורש בשו"ע, שהברכה שעל מצוה הראשונה פוטרת גם את המצוה השניה. באכילת הכרפס, כתוב בשו"ע שלא יברך בורא נפשות אחרי הכרפס, כדי לא להפסיק בינו לאכילת המרור, ובהברכות שעל אכילת מצה ושעל אכילת מרור, כתוב, שלא יפסיק בשיחה בין ברכות אלו להכורך. בדרך ממילא, כל הלומד השו"ע יודע, שהברכה היא גם על המצוה השניה.
אבל בהגדה, שנחית להורות דרך ביצוע הדברים, כותב בפירוש, שיכוין להוציא גם המצוה השניה, דהיינו, שידע - שהברכה היא גם על המצוה השניה.
[ז. ויש להעיר ממה שמצינו עד"ז, דכשמברך על ב' מצוות יש לכוון בהברכה גם על המצוה השניה, במק"א:
בשו"ע אדה"ז (סי' כה סעי' יג-כג) כתוב שלא יפסיק בשיחה בין הנחת תפילין ש"י להש"ר, כדי שלא יצטרך לחזור לברך על הש"ר. אך בהסידור הוסיף אדה"ז וכתב, שיכוון בהברכה שעל הש"י לפטור גם את השל ראש.
והביאור הוא ע"פ הנ"ל, דבהנחת התפילין, כשאוחז התפילין של יד בידו, ומברך עליו, ובאותה הברכה - רוצה להוציא גם את על השל ראש, אך אינו אוחזו בידו והיא גם חפצא של מצוה אחרת (עי' שו"ע אדה"ז סי'תקצ"ב סעיף ז'), מן הראוי שידע - שהברכה היא גם על החפצא של המצוה האחרת[9]. לכן בסידור, שמוסיף גם פירוט ביצוע הדברים (כנ"ל), כותב שיכוון על הש"ר.
ח. אמנם שונה מהנ"ל הוא דין תקיעות. דבסדר תקיעות שבהסידור, לא כתב אדה"ז - שיכוון בהברכה על התקיעות גם על התקיעות מעומד של מוסף.
והטעם - בפשטות, כי תקיעות מעומד אינן מצוה לעצמן אלא מצוה אחת עם תקיעות מיושב כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי'תקצ"ב סעיף ז'. (ע"פ ספר הלכות ליל הסדר על שו"ע אדה"ז סי' תעג סעיף יח הע' 2 וסי' תעה סעי' יח הערה 5 אות ד').]
ט. והנה ככל הענין הזה, מצינו גם להלן בדברי הרבי בהגדה, בענין ברכת שהחינו.
כי הנה להלן בהגדה ע' לג בפיסקא מוציא מצה, מביא הרבי טעם הב' של האבודרהם שאין מברכין שהחיינו על מצות מצה כי כבר אמרו בקידוש, וכותב הרבי שטעם זה, צע"ג, "דא"כ, צריך הי' לכוון בשהחיינו דקדוש גם על מצה", וע"ד שהחיינו דקריאת מגילה שצריך לכוון על משלוח מנות והסעודה, וכמש"כ השל"ה ומג"א ר"ס תרצ"ב".
ובמכתב הרבי ע"ז (הנדפס במילואים להגש"פ), כותב וז"ל: "מה שצע"ג לפענ"ד בטעם הב' דאבודרהם - הוא לא שלא יצא (שע"ז העיר מבדיקת חמץ דיוצא בשהחינו שלאח"ז[10]. ועדיפא הול"ל מברכת המצות בסוכה (או"ח סו"ס תרל"ט[11])), אלא - שצריך לכוון. וזה הרי לא שייך בבדק"ח וסוכה - דאין מקום לכוונה על מאי דהוי כבר (וגם א"א לברך על הטפל).
במש"כ בענין שהחינו דמשלוח מנות - בס' יעב"ץ כ' דיכוון בברכת זמן גם על מש"מ כו' ומי שאין לו מגילה ג"כ יברך זמן". ע"כ ממכתב הרבי.
י. ונ"ל, דיסוד קושיית הרבי על האבודרהם - היא על פי ההנחה המבוארת לעיל, דצריך שידע בהברכה על מה הוא מברך. דכוונה זו דורש הרבי שצריך שיהיה בהשהחיינו של קדוש לשיטת האבודרהם,שצריך שידע שהשהחינו היא גם על המצה, וכפי שיתבאר.
דהנה ז"ל המג"א: "דיכוין בברכת שהחיינו ג"כ על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצוה (של"ה) .. ונ"ל דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת וי"ט דהא לא תקנו כלל ברכה עליהם".
והנה מדברי המג"א, שכותב "דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה", מובן לכאורה, דס"ל, דמ"ש השל"ה שיכוון בשהחינו שבמגילה גם על משל"מ והסעודה - אינו מעיקר הדין כלל, כי הרי מעיקר הדין, אין חיוב לברך כלל שהחינו על משל"מ והסעודה.
ובאמת, גם בלאו הכי - צריך לומר לומר כן, וכנ"ל, דמעיקר הדין, ממה שמצינו בשו"ע בכ"מ, כשפוטר ב' מצוות ע"י ברכה אחת, הכוונה לא מעלה ולא מוריד, כי הוא באחד משני פנים, או שהברכה מועילה לפטור מצוה השניה שאז אין צריך לכוונה כלל, או שאין הברכה מועילה לפטור מצוה שאז לא יועיל לה הכוונה. וא"כ לכאורה על כרחך, חיוב הכוונה שבדברי השל"ה, אינם אלא הנהגה של מדת חסידות שאין להם אחיזה בהלכה כלל.
ונראה דזו היתה קושיית השואל (במכתב הנ"ל) להרבי, דא"א ללמוד מדברי השל"ה דיש חיוב כוונה מעיקר הדין לכוון על המצוה השניה כשפוטרו ע"י השהחיינו, כי אין דברי השל"ה להלכה כלל.
וע"ז השיב הרבי דאינו כן. ומביא מדברי היעב"ץ החולק על המג"א, וס"ל, דיש חיוב שהחיינו מעיקר הדין על משל"מ והסעודה, ואעפ"כ ס"ל, שמועיל הכוונה שבשהחיינו שעל המגילה לפוטרם.[12]
והטעם שמועילה כוונה לפוטרם הוא, כי באמת גם בלא שיכוון עליהם נפטרים הם ע"י ברכת השהחיינו שעל המגילה (כמפורש בדברי היעב"ץ, עי' הערה 11), אלא אעפ"כ, צריך שיכוון עליהם, כי צריך שידע שהברכה היא גם עליהם, וכמ"ש לעיל בארוכה.
ומזה לומד הרבי לדברי השל"ה, דאפילו אם השל"ה ס"ל כהמג"א דעל המגילה והסעודה אין חיוב כלל לברך שהחיינו, וא"כ זה שכתב שיכוון גם על המשל"מ והסעודה אינו אלא הנהגה של לפנים משורת הדין, להדר שגם על המשל"מ והסעודה תחול ברכת שהחיינו אף שמעיקר הדין אינם מחויבים בשהחינו כלל, הרי אעפ"כ, תועלת הכוונה - יסודה בהלכה, כדי לקיים ההידור של לפנים משורת הדין שגם על המשל"מ והסעודה תחול השהחיינו, שלכן יכוון גם עליהם, שידע שהברכה היא גם עליהם (כנ"ל).
והטעם שלא מצינו חיוב כוונה כזו בשו"ע בשום הלכה אחרת כלל (אם לא בדברי אדה"ז בהסידור והגדה כנ"ל), הוא כנ"ל, כי מאיסור ההפסק שבין מצוה האחת להשניה הכתוב בשו"ע בכל הלכות אחרות, יודעים בדרך ממילא שהברכה היא על המצוה השניה, כמ"ש לעיל בארוכה. אבל בשהחיינו של קריאת מגילה, כיון דאין בו איסור הפסק כלל צריך השל"ה להודיענו בפירוש דיש לכוון כו'.
ומזה לומד הרבי לענין שהחיינו של קידוש של ליל הסדר, דגם בזה לא נזכר בשו"ע כלל שהשהחיינו היא גם על המצה, א"כ היה צריך להודיענו בפירוש שיכוון גם על המצה, דהיינו שנדע שהברכה היא גם על המצה.
יא. והטעם שהרבי מביא הוכחה מדברי השל"ה בשהחיינו של קריאת המגילה, ולא מדברי אדה"ז שעל אתר כמ"פ בהגדה, כי הרבי מביא הוכחה מדוגמתה, מענין הברכה דשהחיינו, דיש מקום לומר, דשונה שהחינו שבקידוש משאר ברכות, כי השהחיינו שבקידוש היא על החג ובדרך ממילא - פוטרת מצוות החג הבאים בזמן החג[13], ובפרט מצות מצה, שהיא בסעודה אחת עם הקידוש, א"כ דודאי די"ל שהיא נפטרת בדרך ממילא ע"י השהחיינו שבקידוש שעל החג[14], וא"כ י"ל, דבשהחיינו אין צורך שיכוון על שאר מצוות החג, לכן מביא הרבי מהשל"ה, שגם בשהחיינו שבמגילה צריך שיכוון על משל"מ והסעודה אף שהשהחיינו שעל המגילה היא (כמו השהחיינו שבקידוש, שהיא) גם על עצם החג של פורים.
יב. וי"ל דזה שהיה צריך לכוון בשהחיינו שבקידוש על המצה, היינו משום, שהמצה אינה מונחת לפניו כשעושה הקידוש, כנ"ל משו"ע אדה"ז סי' תעג סכ"ה. ואפילו לפי מ"ש הרבי בהגדה ע' ה' בפיסקא יסדר על שולחנו קערה שנוהגין לסדר הקערה קודם קידוש, י"ל דאעפ"כ, הרי המצות מכוסות מפה כמ"ש בשו"ע סי' רעא סי"ז בנוגע לשבתות של שאר ימי השנה "אם הביאו קודם קידוש צריך לפרוס עליו מפה לכסותו כאילו אינו כאן עד אחר קידוש כדי שיתראה כאלו הובא עתה".
או י"ל, דאפילו אם המצה כמו מונחת לפניו, אעפ"כ, צריך שיהא בדעתו כשמברך שהחינו שמברך גם על מצות המצה, ע"ד שצריך לכוון בברכת הכרפס על המרור כו', כמ"ש לעיל בארוכה [15].
נספחים לסימן ה':
א) בענין ברכת שהחינו: עי' לקו"ש חכ"ב, אמור ב', ע' 123, הערה 12, 42, ובשוה"ג שם הע' 46. לקו"ש חל"ז ע' 15 הע' 11 13.
ב) בעינן ברכה שמועילה גם לחלק מהמצוה הנעשה לאחר הפסק ארוך: עי' שו"ע אדה"ז סי' תלב סוף ס"ז בדין המפסיק באמצע הבדיקה שחוזר ומברך, ובסי' תמו סעיף סעיף א' במבער חמץ (לאחר שעה ו') שאינו מברך, כי עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה שבירך עליה בלילה. ובקו"א לסי' תל"ב ס"ק א' מהט"ז. (עי' העו"ב גליון תתקי"א).
*לע"נ) אבי מורי הרה"ת ר' עובדיה ב"ר נחמן זאב ע"ה, הכ"מ.
[1]) זאת למודעי: בכמה דברים של הבא דלהלן לקטתי ושאבתי מדבריהם של כותבים שונים שהעלו דבריהם בשנים שמלפנים בגלינות אלו של "הערות וביאורים", וכן גם מספרים ומקובצים שונים שיצאו לאור במשך השנים. המקורות לדבריהם מצוינות כ"א במקומו.
[2]) וי"ל, שלכן גם אינו מקשה ע"ד שמקשה להלן ע' לה פיסקא ויברך, מדוע לא כתב בפירוש בההגדה - שיכוין על המרור של הכורך. אך יש לחלק, דעיקר הקושיא שם היא, שלא העתיק בהגדה מ"ש מפורש בהשו"ע, וכאן הרי אינו גם בהשו"ע.
[3]) כמו שלדיעה זו - אין מצות המרור גורם שאכילת המרור תהיה כאכילת דברים הבאים מחמת הסעודה, כמ"ש בשו"ע שם. והוא דלא כדעת רבינו משולם באור זרוע (ח"ב סי' רנו דף ס) שס"ל שהמרור של הכורך מלפת בה המצה, דלפי דבריו, מטעם זה, המרור הוא כדברים המחמת הסעודה, כמ"ש שם.
[4]) ויש להעיר, דלפ"ז נפק"מ בפשטות גם לענין ברכת שהחיינו, כשמוציא כמה פירות חדשות או בגדים חדשים בברכה שהחיינו אחת, שכל פרי או בגד הרי הוא חידוש אחר לעצמו, דאף שכולם מונחים לפניו, מן הראוי לכוון על כל פרי או בגד חדש ביחוד שידע איזה הוא הפרי או הבגד חדש שעליו מברך [עי' בדה"ש לספר קצות השולחן, סי' סג ס"ק י'].
[5]) בהטעם שאין המרור בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה, מצינו בדברי הראשונים שכתבו, כי ירקות בכלל אינם מדברים הבאים מהמת הסעודה. אבל שיטת אדה"ז ברור, דירקות הם מדברי הבאים מחמת הסעודה. (כ"כ בספר הלכות ליל הפסח ע' שלז ואילך).
[6]) כן ברור בשיטת אדה"ז. כדמוכח מזה שאין אדה"ז מבאר כלל, מדוע לדיעה זו שונה המרור מסתם ירקות. אלא על כרחך, כי המרור הוא מצוה, אשר זה פשוט הוא ואין צריך לכתבו, ובמילא גם, אין צורך לבאר החילוק בין המרור לשאר ירקות.
ומפורש הוא גם בדברי אדה"ז בביאור הדיעה השניה, הסוברת שהמרור הוא מדברים הבאים מחמת הסעודה, וז"ל: "מה שא"צ לברך בפה"א על המרור הוא משום שהמרור הוא מצרכי הסעודה שחייב הוא לאכול מרור אחר המצה מיד והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה". הרי שכאן: א) מוצא צורך לבאר - מדוע המרור הוא בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה, ב) לאידך, הביאור הוא - כי המרור הוא מצרכי הסעודה וחובה לאכלו אחר המצה, ולא שהמרור הוא ירק אשר ירקות בכלל - הם מדברים הבאים מחמת הסעודה. הרי שאפילו לדיעה השניה, אין המרור כירקות סתם הבאים מחמת הסעודה.
בספר הלכות ליל הסדר שם, מביא מתשובת הרשב"א דאין המרור בכלל דברים מחמת הסעודה כי אינו בא להשביע. ופירש שם בכוונתו, דאינו בא להשביע - כי אוכל ממנו רק כזית לבד. אבל (נוסף על הנ"ל מהפורש בדברי אדה"ז) לכאורה, לא מצינו כיו"ב (בשיטת אדה"ז עכ"פ) שיצטרך לברך כה"ג על ירקות שבתוך הסעודה. וע"כ צ"ל (בשיטת אדה"ז עכ"פ) כמ"ש.
ועי' רבנו משולם, בא"ז (שם), וכן בשבילי הלקט (סי' ריח) בשם ר' אביגדור כ"צ, שמק' על הדיעה הסוברת שהמרור אינו מהדברים הבאים מחמת הסעודה מפני שהוא מצוה, וז"ל: "אע"פ שעכשיו הוא בא לשם מצוה, בשביל זה לא יצטרך ברכה חדשה (בפה"א) אלא על אכילת מרור בלבד, ובאכילת פסח נמי לא היו מברכין ברכת שהכל מהאי טעמא כו' אע"ג דאכילתו לשם מצוה ואוכלין אתו על השובע בלא פת".
[על דברי רבנו משולם והר' אביגדור שכותבים שלא היו מברכין שהכל על הפסח, יש להעיר בדרך אפשר מדיעה המובא בשו"ע (אדה"ז סי' תעד סעי' ב') לברך בפה"ג על כל אחד מהד' כוסתו "לפי שד' כוסות אלו..כל אחד וא' הוא חירות ומצוה בפני עצמה", דלפ"ז י"ל, דאולי גם על הפסח היו מברכין שהכל]
[7]) בספר שערי שלום הביא ממ"ש בשו"ע שם סעיף י' ובהל' ברכה"נ שם ה"ז, ד"ברך על מעשה קדרה לא פטר את הפת הבאה בכסנין אא"כ נתכוין בפירוש לפוטרם בברכה זו לפי שאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב ממנו - שלא בכוונה". וכתב, דעד"ז אוי"ל דגם מצוה מחשיב האוכל להצריכו שיכוון עליו דוקא כדי לפוטרו. ובנדו"ד הרי המרור היא מצוה מדרבנן, והכרפס אינו אלא כדי להתמיה התנוקות, לכן צריך לעיכובא לכוין בהכרפס להוציא המרור כדי לפוטרו.
אבל עי' שו"ע אדה"ז סי' רצ"ט סעי' ד', דהמבדיל באמצע סעודתו, לאחר שכבר בירך על יין ששתה לפני כן בהסעודה, אין צריך לברך בפה"ג על היין של ההבדלה, כי כבר נפטר ע"י הברכה שבירך על היין ששתה לפני כן. ולא נזכר שם בשו"ע תנאי דהיינו דוקא אם כיוון בפירוש כשברך לפני כן על היין שבהסעודה על היין של הבדלה. דלכאורה מוכח מזה, דאין מצוה מחשיב האוכל לחייבו שיכוון עליו בפירוש כשמוציא ע"י ברכה על דבר הרשות [ואפילו לדעת הי"א שם דס"ל שצריך לברך בפה"ג על היין של ההבדלה, הרי לדידם - לא יועיל אפילו אם כיוון (וגם היינו משום הזמן איסור שבנתיים כמ"ש בקו"א.] (כ"כ בספר הלכות ליל הסדר שם)
[8]) ואינו כן, דאין הכרפס מצוה כמו המרור, כמ"ש בסי' בשו"ע אדה"ז סי' תפג ס"ב, במי שאין לו יין שמקדש על המצה קודם אמירת ההגדה, שבמילא אוכל הירקות של הכרפס בתוך הסעודה, ד"יברך עליהם בפה"א אם הם ממיני ירקות שאין דרך ללפת בהם את הפת שאין ברכת הפת פוטרתם עי' סי' קע"ז". הרי, שאם הכפרס היא ממיני ירקות שמלפתים בהם הפת, ה"ה כדברים הבאים מחמת הסעודה, לא כהמרור. ועיי"ש במג"א בשם הלבוש. ועי' גם סי' תעג סעיף טו שאין הכפרס אלא להתמיה התנוקות. (כ"כ בספר הלכות ליל הסדר שם).
[9]) בשו"ע אדה"ז סי' ח סעיף כא, בלובש כמה בגדי ציצית זה אחר זה בלי הפסק שיחה ביניהם, אם דעתו ללבוש כולם מיד (בלא הפסק ביניהם) מברך ברכה אחת לכולם, ועד"ז בשו"ע יו"ד סי' יט ס"ז, בשוחט כמה עופות "לכתחילה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת הברכה על כל מה שיביאו לו".
וי"ל, שבציצית ושחיטה, די שדעתו עליהם - ללובשם ולשוחטם, ולא צריך שיכוון בפירוש על כל אחד ביחוד לפוטרו (אף דלענין הפסק, הציציות הם כתפילין, כמ"ש בסי' תרצ"ב שם), כי המצוה היא אחת - ציצית או שחיטה, אלא שכופל אותה מצוה פעמים רבות. ואינן כמו אלו המבוארות בפנים, כרפס, מצה, מרור, כורך, ותפילין ש"י, וש"ר, מגילה, משלוח מנות כו', שבכולם, המצוה השניה - היא מצוה אחרת לעצמה.
ומה שכתוב בשו"ע אדה"ז סי' ח סעי' כ' דמי שלא בירך על הטלית הקטן, כשלובש ומברך על טלית הגדול - צריך לכוון לפטור את הקטן (וכן עד"ז בסכ"ז), י"ל בפשטות, דהחיוב לכוון, הוא משום דאין הציצית שהוא לבוש בה - כמונח לפניו כדין אוכל המונח לפניו שהוא עתיד לאוכלו דמן הסתם דעתו עליו, דמאחר הוא שכבר לבוש בה כבר אין דעתו עליו בשעת הברכה - והוי כאילו אינו לפניו, לכן צריך לכוון עליו - כדי לפוטרו.
[10]) ז"ל אדה"ז בשו"ע בסי' תלב סעיף ג' "למה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה..לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש בלילה".
טענת השואל שבהמכתב להרבי היתה, דמדברי השו"ע האלו, מובן דכל השייך להחג נפטר בברכת שהחיינו שבקידוש שעל החג. ועל זה משיב הרבי, דאף שנכונה היא הדברים שהם נפטרים ע"י השהחיינו שבקידוש, היה צריך עכ"פ לכוון, ובבדיקת חמץ הרי א"א שיכוון.
והנה בשו"ע סי' תרמא סעיף א' כתוב: "העושה סוכה..היה ראוי לברך בשעת עשייה..שהרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן..אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה..לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יו"ט בשביל קידוש היום שהיא ג"כ מצוה הבאה מזמן לזמן וברכה אחת עולה לכאן ולכאן".
ומובן, שתשובת הרבי הנ"ל על השהחינו של בדיקת חמץ, דא"א לכוון כו', שייכת גם על שהחיינו של עשיית הסוכה שלפני החג, דא"א לכוון. ועל מצות ישיבה בסוכה שבתוך החג עצמו, שגם ע"ז קאי מ"ש אדה"ז ד"ברכה אחת עולה לכאן ולכאן" (כמ"ש שם סעיף ב'), אין צורך שיכוון, כי בשעה שהוא מקדש הוא נמצא בתוך הסוכה, וא"כ הרי הוא כמו המברך ואוחז המצוה בידו, שאין צורך שיכוון. [וכשמקדש בבית, לא נזכר בשו"ע שצריך לכוון על מצות הסוכה, כי בשעת ברכת השהחינו אין דעתו ליכנס לסוכה.]
[11]) הכונה בדברי הרבי היא, לדברי המחבר שבסוף הסימן שם, דז"ל: "נהגו שאין מברכים על הסוכה (היינו, ברכת לישב בסוכה) אלא בשעת אכילה". וטענת הרבי היא, דהיה לו להקשות מברכת המצוות דלישב בסוכה, דעדיפא מברכת שהחיינו.
[12]) הנה ז"ל היעב"ץ בסידור (דיני קריאת מגילה סי' ו', סעיף ד' וה'): "יכוין בברכת זמן גם על מצות משלוח מנות וסעודת פורים: ומי שאין לו מגילה לדידי פשיטא לי דמברך זמן על כוס בסעודה או אפי' בלי כוס ואף בשוק. דלא כמ"א עמו"ק".
ובספרו מו"ק סי' תרצב, כותב וז"ל: "כתב במג"א ז"ל ונ"ל דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משל"מ וסעודה כי זהו דברי הנהוג בכל יום עכ"ד. ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג. והלא בלאו מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום. ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה ויותר. ביחוד מפני תקפו של נס שהיה בו. וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ה' שמברכין עליהם זמן. וזמן לא בעי כוס. דהילכתא אומרו אפילו בשוק. ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין אותו. הלכך נראה דאדרבה שפיר הוא למסמך זמן אכוס דסעודה למאן דלית ליה מגלה למיפק בה י"ח"
הנה מדברי המו"ק שכותב על המג"א "לא ידעתי מה בכך כו' והלא בלאו מצות כו' ראוי לברך זמן על היום", מובן ברור לכאורה, דגם לשיטתו, אין חיוב השהחינו על מש"מ והסעודה. אלא החיוב שהחינו לדעתו הוא רק על עצם היום של פורים, כמו כל החגים, ושהחינו זה נפטר ע"י השהחינו שעל המגילה. א"כ לכאורה גם לשיטתו, החיוב לכוון בשהחינו שבמגילה על משל"מ והסעודה אינו מעיקר הדין כלל, וא"כ, לכאורה סרה הוכחת הרבי מדברי היעב"ץ.
אבל אינו כן. דמ"ש היעב"ץ, דמשל"מ וסעודה הם דבר הנהוג, ומה בכך כו', היינו לפי הס"ד - לפי שיטת המג"א. אבל לפי שיטת היעב"ץ עצמו דיש חיוב שהחינו על עצם היום, שוב אין מצוות היום "דבר הנהוג", כי בכלל מאתיים מנה, דגם מצוות היום הם בכלל עצם היום, ועוד יתירה ממנו - שהם גם מצוה. אלא, מכיון שהחיוב שהחינו שעל מצוות היום הוא רק בסיבת החיוב שהחינו שעל עצם היום, השהחינו שעל עצם היום - פוטרת במילא המצוות של היום.
ועיקרה הוכחה מדברי היעב"ץ היא, לסלק טענת השואל שהייתה על יסוד דברי המג"א שכותב שהשהחינו שעל המגילה והסעודה אינו מעיקר הדין, שמזה הסיק השואל, דהחיוב לכוון בהשהחינו שבמגילה הכתוב בשל"ה היא הנהגה של מדת חסידות שאין לה אחיזה בהלכה כלל, ובמילא דא"א להוכיח ממנה להלכה לענין שהחיינו שבקידוש שצריך לכוון על המצה (כמ"ש בפנים),
ע"ז משיב לו הרבי מדברי היעב"ץ, דמאחר שמצינו לשיטת היעב"ץ דס"ל דיש חיוב שהחינו על משל"מ וסעודה מעיקר הדין אלא שנפטר ע"י השהחיינו שבמגילה, שוב אין סיבה לומר שהצורך לכוון היא ע"פ הנהגה של מדת חסידות יתירה שאין לה אחיזה בהלכה, אלא מסתבר יותר לומר, שהצורך לכוון כו' יש לה יסוד ע"פ ההלכה. והיינו כנ"ל, כי צריך שידע על מה הוא מברך כו'.
ואף שמצינו בפירוש שהיעב"ץ מחייב כוונה בברכת שהחינו על דברים שלהלכה אין חיוב שהחינו עליהם כלל (כמ"ש לעיל אות א'), אעפ"כ, אין צורך לחדש שגם עצם גדר הכוונה בהברכה אין לה יסוד בהלכה כלל.
[13]) עי' ר"ן סוכה מו, א ד"ה ואם. ועי' מ"ש בדגול מרבבה על שו"ע (סי' תרמ"א) ע"פ דברי הרא"ש (סוכה שם סי' ב), ומביא מתשובת הב"ח סי' קל"ב (אינו תח"י, הובא בלקו"ש דלהלן), שמסתפק, באם בירך על החג בקידוש בליל א' של סוכות כשהוא בביתו, האם צריך לברך זמן עוה"פ על מצות סוכה כשיכנס לאכול בסוכה, די"ל דכיון דבשעת שבירך שהחינו על החג הוא כבר קיים מציאות המצוה של סוכה, השהחינו שעל החג שבקידוש פוטר גם מצות הסוכה ואינו צריך לברך שהחינו על הסוכה כשיכנס לסוכה.
ועי' משנה ברורה סי' תרצ"ב שם, בביאור הלכות ד"ה שהחינו. {בהעו"ב גליון תשצ"ז כותב, דבמאירי (שבת כג, ב) ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' נז), כתבו דלא כהמו"ק הנ"ל, דהשהחינו שעל המגילה אינו על החג. אך עי' במאירי שאינו שם כלל, כמ"ש הביאור הלכות הנ"ל, וספר שו"ת מהר"ם מרוטנבורג אינו תח"י.}
[ויש להעיר מלקו"ש חכ"ב, אמור ב', ע' 123,הערה 12, בביאור שיטת הפסוקים שלא ס"ל כהב"ח, אלא ס"ל, דאם בירך על החג בליל א' בביתו - צריך לברך זמן כשיאכל בסוכה ביום. אף שפוסקים אלו כתבו בפירוש, דאם להיפך, שבירך זמן לפני החג בשעת בניית הסוכה - דאינו מברכו עוה"פ שהחינו ביו"ט על החגץ ומבאר שם טעם החילוק, כי התורה קבעה חג סוכות בשביל קיום המצוה של סוכה, לכן, הברכה שעל הסוכה - פוטרת החג, אך הברכה שעל החג - אינה פוטרת הסוכה.
א"כ, לפי הסברה זו, כן הוא לכאורה גם בפסח, דהשהחינו שבקידוש שעל החג - אינו פוטר המצה.
ועאכו"כ, ע"פ המבואר בהשיחה שם, שחג פסח - אינו כלל כמו חג הסוכות, דהתורה לא קבע חג הפסח בשביל קיום המצוות שבו כחג הסוכות, אלא התורה קבעה חג לעצמו גם לולי קיום המצות שבו. (ע"פ העו"ב תשצ"ז). ויתירה מזו, אפילו לשיטת הב"ח, הרי בשוה"ג להערה 12 שם מדייק מדברי הב"ח, דאפילו לשיטתו השהחינו שבקידוש אינו פוטר מצות הסוכה בדרך ממילא, אלא "כיון דשעת מצוותו הוא וכוונתו לברך גם אסוכה שוב א"צ לברך עוד".
דלפ"ז כ"ז, ודאי כן הוא בפסח, דהשהחינו שבקידוש שעל החג - אינו פוטר המצה. אבל כל זה אינו, כמשמעות דברי אדה"ז בשו"ע בהערה הבאה.]
[14]) עי' לשון אדה"ז בשו"ע סי' תרמא ס"ב, במקדש בבית שצריך לברך שהחינו כשיכנס לסוכה, ד"כשיכנס לסוכה לאכול סעודה אחרת משאר סעודות החג צריך לברך שהחיינו" (והוא ע"פ דברי הראב"ד שהביאו הר"ן (שם), שממנו מקור הלכה זו, שכתב "צריך למחר כשיכנס לסוכה לברך זמן", ועי' בפמ"ג, שהרמ"א השמיטו), משמע, דכל שהוא באותה הסעודה, נפטרים מצוות החג בדרך ממילא - ע"י ברכת השהחינו שעל החג, (ולא כתב שיכוון גם על מצות הסוכה, כי אין דעתו ליכנס לסוכה). (קרוב לזה כתב בהעו"ב תתל"ו, ועי' העו"ב תתקי"א). [ודוחק לומר, דזה שכותב אדה"ז "סעודה אחרת" היינו רק משום דבאותה הסעודה - אינו מחויב לחזור לסוכה אם הפסיק הגשם (שו"ע אדה"ז סי' תרמ סכ"ה), דמה צורך להזכיר ענין זה כאן]. ועי' משנ" ב סי' תרצ"ב שם. ועי' בערוך לנר (סוכה דף מו ע"א ד"ה נכנס) שמקשה: מהגמ' בסוף פסחים דהוזכר ברכת הפסח ולא הוזכר ברכת שהחינו, דלא כמו בגמ' גבי סוכה ולולב, ומתרץ, די"ל דפטור הבאים מחמת מצות החג ע"י ברכת החג לא שייך אלא במצות שחלים מיד בכניסת החג וזה שייך רק גבי פסח מצה וסוכה שחלים מיד בעת כניסת החג.
והרי אכילת המצה בליל פסח, אינה למחר, אלא באותה הסעודה עם הקידוש, וא"כ, נפטרת בדרך ממילא ע"י השהחינו שבקידוש. אלא צריך לומר, דאע"פ שנפטרת ממילא - היה צריך לכוון, וכמ"ש הרבי במכתב.
ועי' בהעו"ב תתל"ו ו'תשצ"ז שמצוין שם להרבה אחרונים שכתבו שצריך שיכוון בהשהחיינו שבקידוש על המצה.
[15]) ולהעיר משו"ע אדה"ז סי תר סעי' ו' שכותב בנידון ברכת שהחינו, דבליל ב' ראש השנה, כדי לצאת מידי ספק ברכה "יקח פרי חדש וינחנו לפניו בעת הקידוש ויברך שהחינו ויהא דעתו..על הפרי" [ובסידור כתוב "ויתן עיניו בו"], הרי דלא מהני מה שהפרי מונח לפניו, אלא צריך ש"יהא דעתו" על הפרי.
אבל אינו שייך לנדו"ד כלל. כי ביום ב' דר"ה, מצד הספק אולי השהחיינו הוא רק על הפרי לבד ולא על החג, וכשמברך על פרי אחד לבד ודאי מן הדין היה צריך לאוחזו בידו כמ"ש בסי' רו שם, לכן מחויב מן הדין שיהא דעתו עליו עכ"פ.
ולהעיר גם, שאדה"ז שם, אינו מזהיר שלא יפסיק בין הברכה שהחיינו לאכילת הפרי. ואוי"ל ע"פ מ"ש בהל' ברה"נ פרק י"א סעיף י"א בשהחיינו כשמברך על פרי חדש, שעיקר חיוב הברכה היא על הראיה, לכן בפרי חדש בר"ה, כשהפרי בלאו הכי מונח לפניו כשמברך שהחיינו, ע"י הכוונה עליו, מתקיים חלות הברכה מיד. ועי' במטה אפרים סי' תקצט סעיף ט', דגם אשה כשמדליקה הנרות בליל ב' דר"ה תכוון על הפרי חדש, וחושש מההפסק שבין הברכה לאכילת הפרי, ועי' במגן האלף שם.
Download PDF