בד"ה החרוסת (ע' ל"ג בהוצאת היכל מנחם) הביא רבינו ממחזור ויטרי "וכל דבר שטובלין בו קרוי חרוסת". ושוב הביא מהאריז"ל דהמינים הנתונים בחרוסת מרומזים בתיבות "חרושת אבן, חרושת עץ", ולבסוף מביא מהמרדכי בשם ירושלמי דנקרא חרוסת "זכר ללבינה שהיא מעשה חרסית." (וכן מובא ברוקח סרפ"ג).

וצ"ב, דלכאו' הי' צריך להביא ב' הטעמים בשם חרוסת בסמיכות זל"ז, ולא להפסיק ביניהם בדברי האריז"ל. ויתירה מזו, טעם השני' שמקורו בירושלמי הי' צריך לבא לפני הטעם של המחזור ויטרי, לכאורה.

וי"ל בזה, ובהקדים: דהנה הרמב"ם (פ"ז חו"מ הי"א) פסק דחרוסת מצוה מדברי סופרים. ובלח"מ עמד על כך שהרמב"ם בפיה"מ (במשנה קיד, א) כתב דלא קי"ל כר"א ברבי צדוק. וכתב דצ"ל שהרמב"ם חזר בו וביד"ו פסק כראב"צ. (וכ"כ הב"ח בס' תמ"ה). אלא שנתקשה עוד דבפיה"מ כתב הרמב"ם דלראב"צ דס"ל דחרוסת מצוה צריך לברך עליו אשר קדשנו במצותיו, ואילו ביד"ו אף שפסק דהוי מצוה, לא הזכיר שום ברכה. והניח הדבר בקושיא.

והנה להלן אצל מרור (בד"ה ברכה זו) דייק רבינו מלשון אדה"ז שכ' לפני ברכת על אכילת מרור "ויברך ברכה זו", דלכאו' תיבת "זו" מיותרת. וביאר רבינו עפמש"כ האבודרהם דהא דאין מברכין על מצותה הוא מפני שהיא טפילה למרור ונפטרת בברכתה, והוסיף רבינו דודאי אא"ל דהיינו מדין מברכין על העיקר האמורה בברכת הנהנין, אלא דהכוונה דמצות חרוסת טפילה למצות מרור, ע"ש מה שביאר עפ"י המהר"ל.

ולהעיר שישנה מקור יותר קדום לסברא זו, והוא ברבינו מנוח על הרמב"ם שם, ומדבריו מוכח כפי' רבינו, ע"ש שהוכיח דאמרינן גם במצות סברת עיקר וטפל מהא דמברכין על כל ארבעת המינים "על נטילת לולב", ומשום דשאר המינים טפילים להלולב. הרי להדיא דהביאור בהא דחרוסת טפילה להמרור היינו משום דאינו מצוה בפנ"ע, כ"א דהוא דין בהמרור גופא, דתקנו חכמים שמצות מרור יתקיים ע"י טיבול בחרוסת, וכדביאר רבינו. דבל"ה הרי אינו מובן כלל הדמיון למצות ד' מינים.

(אם כי הדמיון עדיין צ"ע. דבד' מינים איכא רק מצוה אחת של נטילת ד' מינים, ומברכין על הלולב משום דכל האגודה נקראת על שמו (רש"י סוכה לז, ב. ובשו"ע אדה"ז היא ההלכה הכי אחרונה שהגיע לידינו בחלק או"ח), ולא משום דמצות שאר המינים בטילה למצות הלולב. אבל עכ"פ הא מיהא מבואר מרבינו מנוח דאתינן עלה מכח הלכה מסוימת בברכת המצות, ולא משום דין עיקר וטפל האמורה בהל' ברה"נ).

והנה ברבינו מנוח משמע דגם להרמב"ם שייך למימר סברא זו דאין מברכין על החרוסת משום דהיא טפילה להמרור (וגם בזה צ"ל דחזר בו ממש"כ בפיה"מ). אבל לכאו' א"א לומר כן. דהרי שיטת הרמב"ם היא דטובלין הכרפס (פ"ח ה"ב) וגם המצה (שם ה"ח) בחרוסת, וא"כ א"א לפרש דכל עיקר תקנת חרוסת היא מדיני אכילת המרור, ולהדגיש גודל מרירות השיעבוד במלאכת הטיט (כדביאר רבינו עפ"י המהר"ל הנ"ל), דהרי לא שייך זאת לכרפס ולמצה, כמובן. וקושיא זו ראיתי בהגש"פ רנת יצחק להרא"י סורוצקין.

והגרי"ד סאלאווייציק (מבוסטון, מובא בהגדת שיח הגרי"ד ובהררי קדם ח"ב) רצה לפרש בשי' הרמב"ם, דלא לבד שחזר בו בספר הי"ד ממש"כ בפיה"מ דאין הלכה כראב"צ (וכמש"כ הלח"מ), אלא שחזר גם מעצם הפירוש בשיטת ראב"צ. דבפיה"מ ס"ל שלראב"צ מצות חרוסת היא באכילה, ולכן פירש דלשיטתו מברכין "אשר קדשנו כו' על אכילת חרוסת". משא"כ בספר הי"ד ס"ל להרמב"ם שלראב"צ עיקר מצות חרוסת היא לא באכילה כ"א בהבאה על השולחן. וכמש"כ הרמב"ם (שם פ"ז הי"א) "החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט . . ומביאין אותו על השולחן בלילי הפסח". ולא הזכיר כלל דמטבילין בו עד פ"ח. והיינו דלפי הרמב"ם עיקר קיום מצות חרוסת היא מציאותו על שולחן הסדר, והא דכתב הרמב"ם דטובלין בו הכרפס, המצה והמרור, הוא לא משום דאיכא מצוה בעצם הטיבול ואכילת החרוסת, אלא דתקנת חז"ל היתה שיהי' על השולחן חפצא שטובלין בו הדומה לטיט, כי לא רצו שיהי' עומד על השולחן גרידא (וכמו הב' תבשילין זכר לפסח ולחגיגה), אלא רצו עוד שנשתמש בזה לצורך טיבול. אבל אין המצוה בגוף הטיבול והאכילה. ולכן פשוט דאין מקום לברך ברכת המצות אחרי שאין כאן מעשה מצוה.

ועפ"י דבריו מובן דל"ק קושיית בעל המנהיג המובא בטור (סתע"ה) ובאבודרהם (וכן הובא ברבינו מנוח קושיא זו) ד"מצה זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו." דאין שום ענין בגוף הטיבול להרמב"ם ואינו זכר לשום דבר, כ"א דעם מציאותו של החרוסת על השולחן היא הזכר, ואין הטיבול כ"א לצורך השתמשות בו, וכנ"ל.

והנה מש"כ הגאון הנ"ל דלפי הרמב"ם ביאור פלוגתת ראב"צ וחכמים היא בזה שהחכמים ס"ל דליכא שום מצוה לא בהבאה ולא בטבילה, משא"כ לראב"צ מצותה בהבאה – ופסק הרמב"ם כראב"צ ודלא כדבריו בפיה"מ, הרי אין אנו צריכים לזה, דהרי בפיה"מ כתב שם "והחרוסת תערובות שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט", וכתב זאת כדעת החכמים ג"כ כדמוכח שם, וכן כתב דטובל הכפרס בחרוסת לכו"ע. ומוכח דגם להחכמים דאין חרוסת מצוה, מ"מ גדרה של חרוסת הוא זכר לטיט, (וכבר העיר בזה בלקו"ש חל"ב ע' 46 הערה 15). והמחלוקת היא רק אם גם הטבילה היא מצוה או רק ההבאה. וכן באמת מפורש בכמה ראשונים דגם לחכמים הוי חרוסת זכר לטיט (סמ"ק מצוה קמ"ב. אורחות חיים הל' ליל פסח אות ט"ז. כל בו סי' נ'). ועפ"ז הרי אין אנו צריכים לחדש פלוגתא בין פיה"מ להי"ד, כי גם בי"ד פסק דלא כראב"צ, ומש"כ דחרוסת מצוה, היינו הבאתו על השולחן דבזה מודים גם החכמים.

ולכאורה פירוש זה מוכח במשנה, דהא תנן "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אע"פ שאין חרוסת מצוה", הרי דלכו"ע מביאין החרוסת לשולחן הסדר. והנה זה שהיו מביאין מצה וחזרת הר"ז חיובא כמש"כ בתוס' שם משום דצריך לומר "מצה זו, מרור זה", וגם משום "לחם עוני שעונין עליו דברים". ובשו"ע אדה"ז, (תע"ג, ס"כ) הוסיף דגם משום "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפני" צריכים להיות על השולחן בעת אמירת ההגדה. ואי נימא דלהחכמים ליכא שום ענין בחרוסת כ"א משום קפא, א"כ הבאה זו למה, ומדוע נקט המשנה "מצה וחזרת וחרוסת" בחדא מחתא.

והנה בגמ' שם קטז, א: "אע"פ שאין חרוסת מצוה, ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה, א"ר אמי משום קפא". ולפי הנ"ל צ"ב מאי קשה לי' להש"ס, הרי גם להחכמים איכא מצוה בהבאת חרוסת על השולחן זכר לטיט, והפלוגתא היא רק אם יש מצוה בטבילה, ומאי קאמר "משום מאי מייתי לה".

ונראה דלהרמב"ם וסיעתו קושית הגמ' מתפרש באופן זה: לא מסתבר שחז"ל יתקנו שיכין דבר מאכל ויביאהו להשולחן רק כדי שישתמש זכר לטיט. דבשלמא לענין הב' תבשילין הבאים בתורת זכר לקרבנות הנאכלים, יש מקום להביאם גם אם אין בהם צרוך אכילה, אבל בשביל זכר לטיט, הרי נוכל להביא טיט ממש, ומה ראו לתקן שיכין מאכל לחכות צורת טיט. ולכן פשיטא לי' להש"ס דהחרוסת בא לאיזה שימוש לצורך אכילה, וכיון דהחכמים ס"ל דאין מצוה בטיבול א"כ "משום מאי מייתי לה", כלומר משום איזה שימוש אכילה מייתי לה. ומתרץ דבין כך הרי הוא נצרך משום קפא, אלא דאי משום הא גרידא הרי יש עוד עצה דהרי "קפא דכולהו חמימי". וגם לא הי' צורך להביאו כ"א בסמיכות לאכילת מרור. אלא בע"כ שתקנו חז"ל להביא דוקא חרוסת, ובתחילת הסדר, הוא משום זכר לטיט, וזהו לכו"ע. אלא דלראב"צ איכא מצוה נוספת לטבול בו המרור, וזהו דין בהמרור גופא, דעי"ז ניתוסף בהזכר ל"וימררו את חייהם בעבודה קשה" וכנ"ל מהמהר"ל.

ועכשיו נבוא לבאר שי' אדה"ז בשולחנו, דבסתע"ג ס"כ מפורש דס"ל דאיכא מצוה בהבאת חרוסת על השולחן, וכדוגמת מצה ומרור דמצוה שיהיו מונחים לפניו בשעת אמירת ההגדה. ובסי' תע"ה סי"א מפורש דאיכא גם מצוה בטיבול המרור בחרוסת. (וגם הרי הביא שם סברת הראשונים דלהכי אין בחרוסת ברכת המצות משום דהיא טפילה להמרור, הרי דס"ל דהטיבול הוא ממצות המרור). וגם ס"ל דצריך טיבול משום קפא. ובלקו"ש שם נקט רבינו דאדה"ז פסק כראב"צ אלא דס"ל דהוא מודה להחכמים דצריך ג"כ משום קפה, וכסתמא דתלמודא בריש דף קטו, ב. וכמש"כ הפר"ח (תע"ז ס"ה) והברכ"י (שם סי"א בסופו).

אבל צ"ב דהא דראב"צ אומר מצוה, הכוונה לשי' אדה"ז היא מצות טיבול, וא"כ מאין יצא לו לאדה"ז דאיכא גם מצות הבאה. ובע"כ שס"ל לאדה"ז כמש"כ, דזהו לכו"ע דאיכא מצות הבאה, וכמפורש במשנה ד"הביאו לפניו כו' חרוסת". ומה שס"ל לראב"צ "מצוה" היינו מצוה נוספת של טבילה בחרוסת, וכמש"כ בשי' הרמב"ם. אלא שהרמב"ם פסק כחכמים, ואדה"ז פסק כראב"צ, וכשי' התוס', דהכי מוכח פשטות הסוגי' דשקו"ט אמוראי בשי' ראב"צ, וגם אמר אביי "הלכך צריך לקהויי' וכו'", וכן מוכח מתגרי חרך שבירושלים. אבל בפירוש הסוגי' נקט אדה"ז כמש"כ בשי' הרמב"ם, דכל המחלוקת היא אם בנוסף על חובת הבאה איכא גם חובת טבילה, וכנ"ל. (אלא שלכאו' צ"ע מהו הראי' לפ"ז מתגרי חרך, דהרי גם לחכמים שפיר יש מקום להכירז "בואו וטלו לכם תבלין למצוה", כיון דאיכא מצוה בהבאתו).

ונחזור לראש, לדברי רבינו בפירושו לההגדה, שעמדנו עמש"כ בד"ה החרוסת בביאור השם "חרוסת", דמביא תחילה פי' המחזור ויטרי דכל דבר שטובלין בו קרוי חרוסת, ואח"כ מביא רמז מהאריז"ל, ושוב הביא מירושלמי דשם חרוסת הוא זכר ללבינה מעשה חרסית. וסדר זה בהבאת הדברים אינה מובנת בהשקפה ראשונה, וכנ"ל.

ולפי המבואר דלפי' אדה"ז באמת יש ב' דינים בחרוסת, דעיקר התקנה לכו"ע היא עצם מציאותו וצורתו של חרוסת, דתקנו חז"ל לעשות מאכל הראוי' להטביל בו הדומה במראהו לטיט שיעמוד על השולחן וישמש בתור זכר לטיט. ותקנו עוד שמצות מרור שהוא זכר ל"וימררו את חייהם" יתקיים ביתר שלימות עי"ז שמטבילו בחרוסת, כיון דעי"ז מתפרש ביתר פרטיות קושי המריריות בעבודת הטיט (כדברי המהר"ל).

ועפ"ז י"ל דאין כאן ב' טעמים לשם חרוסת, אלא דכל טעם מתיחסת לדין אחר. דפירושו של המח"ו משתייך לתקנת עצם מציאותו של החפצא דהחרוסת על השולחן בשעת אמירת ההגדה. דכיון דיסוד התקנה היא להכין מאכל הראוי' להטביל בו, להכי היא נקראת חרוסת על שם שטובלין בו. ובזה מסתיים הקטע המבאר את עצם צורתו ומציאותו של החרוסת. ושוב הביא רבינו רמז מהאריז"ל לכל המינים הנתונים בעצם החרוסת, דהרי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

ולאחרי זה מביא רבינו עוד ענין. דהרי מהא דתקנו חז"ל דבנוסף למציאות החרוסת על השולחן, יש לטבול בו המרור בכדי שעוצם מרירות השיעבוד הבא לידי ביטוי ע"י המרור תתפרש ביתר בהירות ופרטיות ודיוק עי"ז שיצרף המרור לחרוסת, עד"ז השם "חרוסת" גופא מוסיפה אפי' יותר דיוק, דבזה מתברר דלא לבד שעסקו בעבודת הטיט, אלא שעשו מזה הטיט לבינים.

אבל זה הטעם אינו מתיחס לעיקר התקנה שהיא עצם צורתו ומציאותו של חרוסת על שולחן הסדר, דבדין אמירת ההגדה על החרוסת אין אנו מתיחסים כ"א לגופו של החרוסת, אבל שמו של חרוסת אינו נוגע לנו כלל, ואינו מוסיפה כלום בקיום זו של הבאה. משא"כ לענין מצות טיבול המרור בחרוסת, הרי ביאור זה בשם "חרוסת" מוסיפה הבהרה ופירוט ב"מרירות" המרור, בירור הנגרמת ע"י צירוף המרור לחרוסת. ולכך הביאו רבינו בהפסקה מהטעם הראשון, ולאחרי שנגמר כל המקורות והטעמים והרמזים על עצם החפצא דחרוסת.