דבר שאלתו השייכת לתניא סוף פ' י"א שמסיים לכן אמרו רז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא, מה זה שייך להעניין שלפניו.

הנה כהקדמה לביאור בדיוק הלשון והבנה בלימוד התניא, הנני להעתיק לפניו שורות אחדות קטע ממכתב קדש מכ"ק אדמו"ר שליט"א שנדפס בס' קיצורים והערות לס' ליקוטי אמרים שיצא לאור שנת תש"ח ע"י קה"ת לאחד ששאל בדיוקי לשון התניא, וזלה"ק "(א) ספר התניא הוא ספר התורה שבכתב בתורת חסידות חב"ד, אשר לבד שכל פתגם ופתגם הוא מדויק ומכוון אלא אף כל מלה ומלה היא מדויקת בחסר ויתיר, הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, וזקני חסידים הראשונים שכל דור ודור התייחסו לספר התניא ע"ד אותה הדרת קדש שמתייחסים לספר החומש", עכלה"ק. ואח"כ מובא שמה עוד הרבה ענינים וסיפורים יקרים מפז ועומדים ברומו של עולם בהנוגע לס' התניא עיי"ש.

בהנוגע לשאלתו ביחוד כפי הנראה עפ"י פשוט זהו ראי' על מה שסיים מקודם שאפילו מי שאינו מתחרט לעולם כו' ונקרא רשע ורע לו שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו כי גבר כ"כ על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד הוא בבחי' מקיף עליו מלמעלה, היינו שאפי' רשע ורע לו אין זה ח"ו שהטוב נהפך לרע רק שנסתלק מקרבו ועכ"ז בדרך מקיף ישנו הטוב עליו מלמעלה, וע"ז הוא גומר הראי' מה שארז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא שאף מי שהוא במדרגה פחותה ח"ו שנקרא רשע כו' עכ"ז הוא בכלל צירוף לעשרה ישראלים שעליהם ישנו השראת שכינתא.

(וכמבואר באגה"ק במאמר בגזרת עירין פתגמא פ' כג הלשון: כמו ששמעתי מרבותי כי אילו נמצא מלאך א' במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו עד שהי' מתבטל ממציאותו לגמרי.)

ובקיצור תניא של אדמו"ר הצ"צ בס' קיצורים וההערות הנ"ל מובא בקיצור מפרק יא שמדה טובה מרובה היינו כי אף שרשע ורע לו זהו לעומת צדיק וטוב לו עכ"ז בכאן הכוונה ורע לו רק שהטוב נסתלק ממנו לגמרי ואינו מאיר לו בפנימיות אף באיזה הרהור תשובה, עכ"ז עומד הוא עליו בבחי' מקיף עכ"פ ומכש"כ שאינו שייך ח"ו לאמר שהטוב נתהפך לרע ח"ו וכמו שארז"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא דהנשמה אלקית כמה שיורדת ר"ל בעמקי הקליפות בריבוי חטאים ועונות ר"ל מ"מ אין זה רק שנחשך אורה או שנכבה אורו ע"י עבירות כריתות ר"ל שנכרת משרשה ח"ו אבל אינה נתהפכת לרע ח"ו שהרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה שהתשובה מועלת על הכל והיינו מפני שהטוב דנפש האלקית אינו מתהפך ח"ו ולכן מועיל לו תשובה (ובמאמרים של שנת עת"ר מבואר זה באריכות).

והנה בצדיק וטוב לו שם הכוונה וטוב לו שהרע נתהפך לטוב ממש בפ"ט וי' בתניא וכן מבואר בפכ"ט בתניא שהרע שהיה בנפש החיונית כו' נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלקית ממש בצדיקים, ובהגהות על התניא מכ"ק רבינו אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע - ג"כ בספר הקיצורים הנ"ל - בפ' ט' וי' מחלק שהכחות דנה"ב אף הרע דנה"ב כמו עצם כח המתאווה שזהו הרע דנוגה בעצמה מתהפכת לטוב ונכלל בקדושת הנה"א שמשמשין לו אח"כ בעבודה כידוע ורב תבואות בכח שור להיות עבודה נעלית ביותר אבל הלבושין רעים בציורים של יצה"ר צריכים הסרה לגמרי, וזהו מדוייק בתניא בצדיק גמור הלשון בהסיר הבגדים צואים לגמרי עד שמאוס ושנאוי אצלו כל תענוגי עוה"ז שהם הלבושים שכח התאווה מתלבש בהם ואינו עצם כח המתאוה דנה"ב שזהו רע דנוגה ונהפך לטוב ונכלל בקדושה ממש.

והנה החילוק בין כח המתאוה אף שהוא רע דנוגה ובין הלבושים שצריכים הסר וביעור מבואר במאמרים דעת"ר כי הכלל כי רע גמור אינו מתהפך לטוב רק הניצוצות דתוהו שנפלו בדרך נפילה ושבירה עד שנופלים בגקה"ט ונעשו רע כמו שמבואר בתניא כי גקה"ט אין בהם טוב כלל מזה משמע שגם הניצוצות שבהם נעשו רע אבל זהו רק רע בהשאלה אבל אינו רע גמור ח"ו והראי' שהמה חיות לקיום הגקה"ט, כי לעת"ל שיתבררו הנצוצים אזי יתבטלו הקה"ט ואת רוח הטומאה אעביר כו' וע"כ ע"י תשובה יכולים להעלות רק הניצוצות שנפלו בגקה"ט ולא את הרע בעצם.

כמו"כ בעבודת הצדיקים הכח המתאווה אינו רע גמור וע"כ יכולים להעלותו בקדושה ממש אבל הלבושים וציורים הרעים צריכים העברה ושריפה אם לא ע"י תשובה יכולים להעלותם ע"ד כמו בע"ת שמעלה הניצוצות שנפלו בגקה"ט ג"כ כן כתוב בביאור כ"ק רבינו נ"ע על התניא עיי"ש.