רב בראקשיק, שד"ר ומשפיע בתות"ל
דבר שאלתו השייכת לתניא סוף פ' י"א שמסיים לכן אמרו רז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא, מה זה שייך להעניין שלפניו.
הנה כהקדמה לביאור בדיוק הלשון והבנה בלימוד התניא, הנני להעתיק לפניו שורות אחדות קטע ממכתב קדש מכ"ק אדמו"ר שליט"א שנדפס בס' קיצורים והערות לס' ליקוטי אמרים שיצא לאור שנת תש"ח ע"י קה"ת לאחד ששאל בדיוקי לשון התניא, וזלה"ק "(א) ספר התניא הוא ספר התורה שבכתב בתורת חסידות חב"ד, אשר לבד שכל פתגם ופתגם הוא מדויק ומכוון אלא אף כל מלה ומלה היא מדויקת בחסר ויתיר, הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, וזקני חסידים הראשונים שכל דור ודור התייחסו לספר התניא ע"ד אותה הדרת קדש שמתייחסים לספר החומש", עכלה"ק. ואח"כ מובא שמה עוד הרבה ענינים וסיפורים יקרים מפז ועומדים ברומו של עולם בהנוגע לס' התניא עיי"ש.
בהנוגע לשאלתו ביחוד כפי הנראה עפ"י פשוט זהו ראי' על מה שסיים מקודם שאפילו מי שאינו מתחרט לעולם כו' ונקרא רשע ורע לו שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו כי גבר כ"כ על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד הוא בבחי' מקיף עליו מלמעלה, היינו שאפי' רשע ורע לו אין זה ח"ו שהטוב נהפך לרע רק שנסתלק מקרבו ועכ"ז בדרך מקיף ישנו הטוב עליו מלמעלה, וע"ז הוא גומר הראי' מה שארז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא שאף מי שהוא במדרגה פחותה ח"ו שנקרא רשע כו' עכ"ז הוא בכלל צירוף לעשרה ישראלים שעליהם ישנו השראת שכינתא.
(וכמבואר באגה"ק במאמר בגזרת עירין פתגמא פ' כג הלשון: כמו ששמעתי מרבותי כי אילו נמצא מלאך א' במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו עד שהי' מתבטל ממציאותו לגמרי.)
ובקיצור תניא של אדמו"ר הצ"צ בס' קיצורים וההערות הנ"ל מובא בקיצור מפרק יא שמדה טובה מרובה היינו כי אף שרשע ורע לו זהו לעומת צדיק וטוב לו עכ"ז בכאן הכוונה ורע לו רק שהטוב נסתלק ממנו לגמרי ואינו מאיר לו בפנימיות אף באיזה הרהור תשובה, עכ"ז עומד הוא עליו בבחי' מקיף עכ"פ ומכש"כ שאינו שייך ח"ו לאמר שהטוב נתהפך לרע ח"ו וכמו שארז"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא דהנשמה אלקית כמה שיורדת ר"ל בעמקי הקליפות בריבוי חטאים ועונות ר"ל מ"מ אין זה רק שנחשך אורה או שנכבה אורו ע"י עבירות כריתות ר"ל שנכרת משרשה ח"ו אבל אינה נתהפכת לרע ח"ו שהרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה שהתשובה מועלת על הכל והיינו מפני שהטוב דנפש האלקית אינו מתהפך ח"ו ולכן מועיל לו תשובה (ובמאמרים של שנת עת"ר מבואר זה באריכות).
והנה בצדיק וטוב לו שם הכוונה וטוב לו שהרע נתהפך לטוב ממש בפ"ט וי' בתניא וכן מבואר בפכ"ט בתניא שהרע שהיה בנפש החיונית כו' נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלקית ממש בצדיקים, ובהגהות על התניא מכ"ק רבינו אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע - ג"כ בספר הקיצורים הנ"ל - בפ' ט' וי' מחלק שהכחות דנה"ב אף הרע דנה"ב כמו עצם כח המתאווה שזהו הרע דנוגה בעצמה מתהפכת לטוב ונכלל בקדושת הנה"א שמשמשין לו אח"כ בעבודה כידוע ורב תבואות בכח שור להיות עבודה נעלית ביותר אבל הלבושין רעים בציורים של יצה"ר צריכים הסרה לגמרי, וזהו מדוייק בתניא בצדיק גמור הלשון בהסיר הבגדים צואים לגמרי עד שמאוס ושנאוי אצלו כל תענוגי עוה"ז שהם הלבושים שכח התאווה מתלבש בהם ואינו עצם כח המתאוה דנה"ב שזהו רע דנוגה ונהפך לטוב ונכלל בקדושה ממש.
והנה החילוק בין כח המתאוה אף שהוא רע דנוגה ובין הלבושים שצריכים הסר וביעור מבואר במאמרים דעת"ר כי הכלל כי רע גמור אינו מתהפך לטוב רק הניצוצות דתוהו שנפלו בדרך נפילה ושבירה עד שנופלים בגקה"ט ונעשו רע כמו שמבואר בתניא כי גקה"ט אין בהם טוב כלל מזה משמע שגם הניצוצות שבהם נעשו רע אבל זהו רק רע בהשאלה אבל אינו רע גמור ח"ו והראי' שהמה חיות לקיום הגקה"ט, כי לעת"ל שיתבררו הנצוצים אזי יתבטלו הקה"ט ואת רוח הטומאה אעביר כו' וע"כ ע"י תשובה יכולים להעלות רק הניצוצות שנפלו בגקה"ט ולא את הרע בעצם.
כמו"כ בעבודת הצדיקים הכח המתאווה אינו רע גמור וע"כ יכולים להעלותו בקדושה ממש אבל הלבושים וציורים הרעים צריכים העברה ושריפה אם לא ע"י תשובה יכולים להעלותם ע"ד כמו בע"ת שמעלה הניצוצות שנפלו בגקה"ט ג"כ כן כתוב בביאור כ"ק רבינו נ"ע על התניא עיי"ש.
*) מתוך מכתב שבארכיון ספריית אגודת חב"ד.
מחשובי אנ"ש
...והנני בא בזה להשיב על ביאורו בתניא פמ"ד, הנה זיכני השי"ת ואינה לידי ביאורו של המשפיע ר' גרונם ע"ה על התניא העתק מכ"י ממה שכתב לעצמו ומשם נראה גדלותו של הנ"ל אופן העמקתו בדא"ח בכלל ובתניא בפרט, הבקיאות וההסבר בעניני דא"ח, ומאוד יקר אצלי הביאור הנ"ל, ואם כי אין לי זמן הרבה כ"כ לעבור על כל דבריו כי מאריך הוא מאוד, והעיקר העיין שלו הוא נותן פתח איפה למצוא כל פרק תניא בדא"ח מפוזר פה ושם, וזה לבד באמת הוא ענין יקר עד מאוד, ואקוה להשי"ת במשך הזמן לאט לאט לעיין בכל דבריו, אם כי קשה מאוד לפני, הסגנון שלו, אם כי מסביר ג"כ ע"ד ההסבר, אבל בד"כ אופן ביאורו הוא לפי אופן הביאורים בלקו"ת עפ"י הקבלה ובזה לא הורגלתי.
והנה בזה שעמדתי על פרק מד, הנה גם הנ"ל עמד ע"ז וכן גם בפט"ז עמד ע"ז ותוכן דבריו כי מ"ש כאן פמ"ד מח' טובה הקב"ה כו' מובן שכוונתו על עולם היצי' כמבוא' לקמן בפ"ז ואם כי אהוי"ר טבעים במוחו ומח' בלבד, מקומם מצ"ע בעולם היצי', כמבו' בכל הפרקים הקודמים, בפל"ח רצונו שבמוחו ותעלומות לבו, בפל"ט דו"ר טבעים שבמוחו וכן בפט"ז גופא ע"י דו"ט המוסתרים (וכוונתו כשמוציאם אל הגילוי בתעלומות לבו עכ"פ דאל"כ אין זה נק' אהוי"ר כלל כמבואר בפל"ט) ומחלק דכאן הכוונה לגודל מעלת ב' האהבות הנ"ל הנה גם אינו יכול לגלותם אף במוחו ותעלומות לבו כ"א ע"ד דמיון וציור בלבד (ואו' ע"ז משל מעשיר שמצייר במוחו סגולת אוצרותיו שאין גלוי האוצר ממש במוחו כ"א בדמיון בלבד) וע"ז צריך צירוף הקב"ה להעלותם לעולם היצי'.
וראייתו על זה, שכן הוא ענין של אה' ומועיל ע"ז צירוף, הוא מפל"ט שאו' רק שהיא נשארת מסותרת בלב כמו שהיתה קודם העבודה, הנה עבודה כזו נשארת למטה, עכ"ל. מובן מזה שאם יש איזה גילוי עכ"פ ולא כמו שקודם העבודה אינה נשארת למטה, וכן מביא ראי' מפמ"א מענין היראה שכ' שם וז"ל: "והנה גם מי שבמוחו ומח' אינו מרגיש שום יראה ובושה ואעפי"כ כו' עבודה גמורה, ועוד שבאמת מקיים כו' אבל בלי יראה כלל כו'" עכ"ל. עכ"פ בודאי לא גרע ציור ענין אה' הנ"ל מבחי' יראה הנ"ל והיינו שהקב"ה מצרפן, כנ"ל.
וכן בספט"ז בהדיון על לשון רבינו במה שאמר ובלאה"נ עולים לעולם היצי' ע"י דו"ר טבעים ג"כ עמד ע"ז הלא מדבר בכל הפ' בענין אוי"ר שכליים ואם כי י"ל שבכלל מאתים מנה. שממילא ע"י יגיעת השכל בהתבוננות בעומק ותעורר ג"כ האמ"ס במוחו ולבו (כמו שכבו' ג"כ כתב ככה) הנה הנ"ל אינו שבע רצון מזה וטעמו בזה שאם נאמר כן, מה מע' יש באהמ"ס על האה' הנולדה מהשכל, מאחר שגם באהוי"ר יש התעוררות אהמ"ס, ובכ"מ מבואר שיש מע' יתירה באה' אחותי אהמ"ס על רעייתי אה' שכלית, וכן בפמ"ד גופא על ב' אהבות אלו שהן כללות אה"ר וגדולה ומעולה מאה"ע, ובכ"ד, וא"כ מהו הפי' ובלאה"נ.
ומסביר ככה, אם כי אומר רבינו פה שהאה' שבמוחו ותעלומות צריך צירוף ואינו עולה מצ"ע הנה לא כללא הוא כ"א באוי"ר שכלים דווקא אבל בלאה"נ עולים כו' והיינו ע"י אוי"ר טבעים כמ"ש לקמן בפל"ט שמצ"ע מקומם בעולם היצי'.
זהו מה שהעתקתי לכבו' מהסבר של הרה"ח הנ"ל, ומה שהנהני הוא כי כן באמת למדתי גם אני בזמן האחרון וכמדומני שגם כתבתי לכבודו נידון זה.
אך במה שעוד יש בזה לעיין, הטעם בזה באמת איך האוי"ר טבעיים במוחו ותעלומות נעשים גדפין כו' (וביאור כבו' ע"ז הוא נכון לכאו') הנה כתבתי לכבו' פעם בזה דעתי ואכפול בזה ובקשתי לעיין ולהשיב לי.
כמדומה לי שהאהמ"ס אין ענינה כמו כל ענין האהבות, כי אין ענינה ענין של התגלות בלב כ"א התקשרות עצמי של הנשמה במקורה אל העצמות ב"ה ועיקר ענינה שאינה יכולה להיות נפרד מאלקות, וע"ז סובב והולך כל ענין ההסבר מפי"ח עד פרק כ"ה ומסיים שם בפכ"ה וכ"ש שיש לו לקבל באה' ורצון כדי לדבקה, עכ"ל, והכל הוא מהבכן של השלילה, וא"כ אחר שהוא ענין עצמי של הנשמה הלא היא ענין נעלה ביותר וכ"ש שיש בו די ומספיק להיות גדפין, רק מפני שהוא ענין טבעי ע"כ מקומה בעצם בעולם היצי' כו', וד"ל.
עוד יש לי מה לשאול מכבודו והוא בסוף פמ"ח (לא יש ע"ז ביאור הרב הנ"ל וברור לי שדיייק בזה) והנה כל כוונתו במס"נ לה' כו' תהא רק כדי לעשות נח"ר לפניו ית' כו' והנה כוונה זו אמיתית באמת לאמיתו לגמרי וכו', עכ"ל, הנה לכאו' הלא כתב באמצע הפרק שהכוונה לעשות נח"ר לפניו ית' לבד הנה זהו המדרי' דכברא דאשתדל בתר אבוי' ואימי' כו' ואינה יכולה להיות באמת לאמיתו לגמרי כו', נא ונא לעיין ולהשיב לי בזה כי נבוך הנני בזה, ותודתי למפרע...
*) ממכתב ששלח אל הרה"ח ה"ר יחזקאל פייגין הי"ד ונמצא בארכיון ספריית אגודת חב"ד.
מח"ס אשכבתא דרבי
בעת ההתוועדות דפורים דהשתא [תשי"ז] פנה אלי כ"ק אדמו"ר שליט"א בתוך שיחותיו בהערה אם בדבר שנשים מחוייבות שייך גם שיעשו מנין מעשר נשים. (כמדומה לי שדן לענין מנין קריאת מגילה בעשר נשים, אשר גם נשים מחוייבות בקריאת מגילה) ולפום ריהטא עניתי לו שלכאורה לא שייך מנין מנשים אף בדבר שמחוייבות, והבאתי לכאורה ראי' מדין זימון, דאף דנשים מזמנות לעצמן כדאי' במשנה, ועכ"ז בעשרה אין מזמנות בשם, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע להלכה, דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה זכרים גדולים ובני חורין, כמבואר בשו"ע סי' נה, וענה לי כ"ק אדמו"ר שליט"א שלא עלה על דעתו לדון ולחשוב בזה עד רגע זה, ונראה הי' מדבריו שגם אחרי דברַי נשאר בספק בזה.
וע"כ למחרתו התבוננתי קצת בזה, וראיתי שאולי באמת אין ראי' מדין זימון, די"ל דדוקא לענין זימון דיש חילוק בין אחד לעשרה, דבעשרה הרי מיתוסף שם בהזימון, בזה י"ל דלא שייך מנין מנשים שיתוסף שם שהוא דבר שבקדושה, דהרי באמת אין דבר שבקדושה פחות מעשרה זכרים, אבל בגוונא שמנין עשרה אינו מוסיף שם וקדושה כגון לענין קריאת המגילה בעשרה שאינו מתוסף שם בשביל העשרה, יכול להיות שגם נשים עושות מנין לעצמם, אחרי שגם הם מחויבות בקריאת או עכ"פ בשמיעת המגילה.
ושוב התבוננתי בעיקר הכלל דאין דאין דבר שבקדושה רק בזכרים דוקא, דלכאורה למה באמת יגרע נשים בזה, ועלה בדעתי לומר שזהו באמת משום דנשים בדבר שבקדושה כלומר לומר קדושה על מנין של עשרה אנשים אינו אלא רשות ולא חובה, וע"כ אינן מצטרפות ואין עושות מנין לעצמן. וחשבתי עוד שגם בדין זימון שפסק הרמב"ם והשו"ע דאין מזמנות בעשרה בשם הוא רק לשיטתייהו דס"ל דהא דנשים מזמנות לעצמן בג' הוא רק רשות ולא חובה, אבל לשיטות הראשונים (עי' בטור) דנשים מזמנות לעצמן בג' הוא חובה, יכול להיות שמזמנות לעצמן גם בשם במנין. וחיפשתי ומצאתי בערוה"ש שכתב באמת כן. והמצאתי אח"כ פתקא קטנה לכ"ק אדמו"ר שליט"א בהערה זאת שלכאורה יש מקום גדול לסברת כ"ק אדמו"ר שליט"א שבדבר שנשים באמת מחויבות - לא רק רשות - שעושות גם מנין לעצמן.
ולא ענה כ"ק אדמו"ר שליט"א ע"ז, ולא ידעתי אם בפשוט שלא הי' לו פנאי לענני, או שאין נראים הדברים בעיניו. אמנם אחרי איזה ימים עיינתי בשו"ע רה"ג בדיני ברהמ"ז בזימון, וראיתי שכנראה רה"ג לא סב"ל סברתי וסברת הערוה"ש, והוא בסי' קצט סעי' ו: "שאם נשים אוכלות ביחד עם ג' אנשים מחויבות גם הנשים לזמן עמהם, ואם הם שלשה ורצו ליחלק לזמן לעצמן הרשות בידם", ובאור דבריו הק' נראה מפני שגם אם יחלקו לעצמן מחויבים הם בזימון לא רק רשות, דהרי כבר נתחייבו בזימון כשאכלו עם הג' אנשים, וא"כ במה שיחלקו לעצמן לא יפסידו החיוב שנתחייבו, והוי כמו ששה אנשים שמתחלקים אם רוצים, ועי' במשנ"ב בשע"צ אות ט שביאר ג"כ דברי רה"ג כך (ואגב: הנה מה שנרשם שם בשו"ע רה"ג במראה מקום על דין זה שמחלקות לעצמן "משנה מ"ה" לא ידעתי להלום מראה מקום זה לדין זה, והוא פלא, וכבר ישבתי על מבוכה זו שלדאבונינו לא נתברר עוד מי הוא שרשם המראה מקומות לשו"ע רה"ג) ורה"ג הוסיף על דין זה שיכולות ליחלק לעצמן בהגה בזה"ל: "אם האנשים הם פחות מיו"ד שאינן מזמנים בשם" והיינו שאם היו יו"ד אנשים הרי נתחייבו גם הנשים בזימון בשם, ואם יתחלקו לעצמן הרי יפסידו השם בזימון שנתחייבו, ע"כ אז אינן רשאים להתחלק". ומשמע מלשון ודברי רה"ג שלעולם אין הנשים מתחלקים לעצמן אם היו יו"ד אנשים, אפילו אם היו הנשים ג"כ יו"ד, והוא דלא כסברתי וסברת הערוה"ש, דלסברתינו והנחתינו דכל דין שאין הנשים מזמנות בעשרה לעצמן בשם, הוא רק משום דכך דין זימון שלהם אינו רק רשות, וא"כ בגוונא שהנשים אכלו ביחד עם עם עשרה אנשים שאז כבר הזימון גם בשם הוא אצלם חובה, מדוע לא יתחלקו לעצמן לברך גם בשם לעצמן אם הם עשר נשים, ומזה נראה דעת רה"ג שהדין דאין דבר שבקדושה רק בזכרים הוא כלל גמור אף היכא שהנשים מחויבות, ועיין בזה.
אמנם מה שחילקתי מקודם שי"ל דדוקא היכא לענין זימון שבעשרה מתוסף שם אז אין נשים מזמנות בשם לעצמן, דדבר שבקדושה הוא רק בזכרים, אבל בגוונא שע"י מנין עשרה אינו מתוסף שם, שפיר י"ל דגם נשים עושות מנין לעצמם. ודו"ק, ואי"ה לכשיהי' לי פנאי אעיין בזה לברר הגדרים בזה**.
*) בראש הגליון נרשם: "ער"ח ניסן תשי"ז. רשימת דברים לזכרון להערה בעלמא לעיין בזה לעת מצוא לברר הענין".
**) ראה רמ"א סי' תרצ סעי' יח; שו"ת שלמת חיים ח"א סי' קא; מקראי קודש פורים סי' לה; ועוד. המערכת.
Download PDF