ב"רשימות" חוב' קס (שופטים) מבאר כ"ק אדמו"ר הטעם דעדי קידושין אינם צריכים דרישה וחקירה, ונקודת הביאור בזה הוא (לכאו') דהיות והם עדי קיום, לכן כבר נעשה הדבר, והא דבעינן לדו"ח הוא רק כשבאים לפסוק ולעשות איזה דין, ולא כשהדין כבר נעשה.

(ועד"ז מבואר בלקו"ש חי"ט, אלא דשם הרי ההדגשה מתי שנעשים העדות לעדות. ואכ"מ). וממשיך, דזה דומה למקרה דשנים שמעידין שנגמר דינו של פלוני בבי"ד פלוני, שהדין הוא דאין סותרין את דינו, הואיל וכבר נגזר הדין (עיי"ש).

ולכאו' עדיין דורש הסברה, דהרי בפשטות הצורך לדו"ח הוא בכדי לברר ולודא שהעדים מעידים אמת, וא"כ למאי נפק"מ על מה מעידים העדים (מעשה של בירור או קיום וכיו"ב), הרי השאלה היא, באם הם אומרים האמת. ובנדו"ד – השאלה היא באם אכן העדים ראו את הקידושין, ולמה לא נצטרך ע"ז דו"ח?

ועד"ז בהדין דעדים שמעידים שנגמר דינו בבי"ד פלוני, דזה ש"אין סותרין את דינו", מובן, דהרי כבר נגמר ונפסק הדין בבי"ד אחר; אבל למה לא נצטרך דו"ח לודא שהעדים אכן ראו הפס"ד שבבי"ד פלוני (לשאול, לדוג', מתי פסקו הדין בבי"ד פלוני? ואיזה בי"ד? ואיך היו יושבים? וכיו"ב)?

ונראה, שלהבין את זה, צריכים להבין כמה יסודות (המתבארים מהכתוב בהרשימה, ואולי קצתם הם פירוש הפשוט בהרשימה):

א) כשיש צורך לברר איזה דבר, כמו אמיתת איזה תביעה לדוגמא, יש ב' אופנים איך שזה יכול להיות: א, שעד שמבררים הדבר אין תוקף (ומציאות) לאותה התביעה, הואיל והתביעה אין לה כח בלי שתהי' מבוררת. ונמצא לפ"ז שהבירור כאילו מעמיד ועושה התביעה. ב, שהצורך לבירור הוא לסלק החשש והאי-ידיעה אצלנו באמיתת התביעה, אבל כשאכן נתברר לנו אמיתת הדבר, אז אין הפירוש שנתחדש כאן משהו בהתביעה, אלא שלנו נתברר אמיתתו, ושלכן אנחנו יכולים לגבות על ידו וכיו"ב.

[ולכאו' י"ל שזהו פירוש דברי התוס' בגיטין (ב, ב) שהסברא שיהני "ע"א נאמן באיסורין" גבי גיטין – אע"פ שהגט עצמו צריך ב' עדים – הוא משום דהעדות דבפ"נ ובפ"נ הוא גילוי מילתא בעלמא; והיינו, דהצורך לבירור אינו כזה שעל ידו נעשה הגט (דאז פשוט שצריכים ב' עדים), אלא רק לגלות לנו שהגט הזה – כשר].

ובסגנון אחר: באופן הא' הרי הבירור פועל ומשתייך לה'חפצא' שנתבררה (שעל ידו נעשה חפצא חזקה – טענה, תביעה, דין וכיו"ב – מבוררת), ובאופן הב', הרי הבירור פועל רק בנו ועלינו, שאנחנו יכולים עכשיו להשתמש ולגבות עם החפצא (הטענה, תביעה, דין וכיו"ב).

ב) החיוב להבירור דדו"ח נאמר רק כשצריכים להבירור באופן הא' הנ"ל; והיינו דדו"ח אינה באה לסלק החשש והאי-ידיעה של הבי"ד באמיתת דברי העדות, אלא היא באה בכדי שעי"ז יהיו העדים- "עדים" (כפי ההדגשה בהשיחה), ושעל ידו יפסקו הבי"ד הדין, היינו שיעמידו ויעשו הפסק דין (כההדגשה בהרשימה).

[והנה ידוע שיש עוד אופן של בירור שבי"ד מחוייבים לברר אמיתת דברי העדות, והוא כשהדין הוא "דין מרומה" (עיין באנציק' תלמודית ערך זה בארוכה) – וכמבואר בתוס' בכ"מ דזהו דיוק הלשון "דין אמת לאמיתו", שזהו לאפוקי מדיין שדן דין מרומה – דפירושו, דלפעמים, אע"פ שהעדות אמרו הכל בסדר (וגם כיוונו בהדו"ח), מ"מ מסופקים הם באמיתת עדותם, דאז מחוייבים לברר עוד יותר עד שיווכחו לדעת שהדין הוא דין אמת.

ואולי י"ל, דיסוד החילוק דהבירור דדו"ח להבירור דדין מרומה הוא בהנ"ל; דדין מרומה פירושו, שחסר בבירור הדבר לבי"ד, ושלכן אינם יכולים לפסוק בדין זה, שזהו להיפך מהמבואר בהבירור דדו"ח, שאינה באה לתועלת ידיעת הבי"ד, אלא בשביל גוף הפסק-דין, להעמידו כנ"ל.

ועפ"ז יש לבאר כמה חילוקים ביניהם; ולדוגמא: אע"פ דבדיני ממונות אין עושים דו"ח (שלא תנעול דלת וכו'), מ"מ בדין מרומה כן מחוייבים בדו"ח גם בד"מ, ומ"מ, לכמה דיעות, מחולק הדו"ח הבאה מצד דין מרומה, לדו"ח שבאה מצד דין דו"ח; שבדין דו"ח הבאה מצד דין מרומה, באם לא עשו אותו, מ"מ לא נפסל העדות, משא"כ כשלא עשו דו"ח בעלמא שאז אין כאן עדות כלל. ואכמ"ל עוד].

ג) כשבי"ד באים לפסוק איזה דין, לדוגמא – שהלוה חייב כסף להמלוה, אין הפירוש שרק אומרים שהי' כאן הלואה, ושלכן חייב הלוה להמלוה וכו', אלא שמחדשים פס"ד; והיינו, דאע"פ שבודאי הלוה חייב לשלם גם בלי שום עדות ובלי שום פס"ד (ולא איברי סהדי אלא לשקרי), מ"מ ע"י הפסק של בי"ד נתחדש כאן כח של תביעה, וכח להוציא ממון מחבירו וכו', שכ"ז לא הי' קודם לכן.

(ובס"א: פס"ד של הבי"ד אין פירושו רק חיזוק לטענת המלוה (והיינו כאילו נאמר שהבי"ד מסכימים עמו ולטענתו), אלא דהבי"ד עכשיו פסקו, והם מחייבים הלוה לשלם להמלוה).

ועפכ"ז אולי יש לבאר דברי כ"ק אדמו"ר בהרשימה והשיחה; דהנה כל זמן שעוד לא הי' פס"ד בבי"ד, ועדים באים ומעידים, אז צ"ל דו"ח, דהבירור הנצרך הוא בכדי להעמיד ולחדש איזה דבר – הפס"ד. משא"כ במקרה שכבר הי' הפס"ד [בבי"ד פלוני] והעדים באים לבי"ד – לא בכדי שהבי"ד יפסקו מחדש, אלא – רק שהבי"ד יקיימו דברי הבי"ד הראשון, אז אין מקום לדו"ח – דכאן הרי הבירור הנצרך הוא רק שהעדים אומרים האמת, אבל לא הולכים לקבוע ולחדש שום דבר על ידם, ולכן – כנ"ל – אין מקום להבירור דדו"ח.

וע"ז בא הביאור, דמבקרה דעדי קיום הר"ז כמו שהפס"ד כבר נעשה, והבירור הנצרך הוא רק לברר שאומרים אמת ולא להעמיד או לקיים איזה דבר על-ידם, ושוב אין מקום לדו"ח.

(אלא דנשאר לבאר, מדוע אי אפשר לומר דהעדי קיום בקידושין עושים "הקידושין" שיהי' קידושין, כמו שהלואה היא "הלואה" (בלי עדים), ואח"כ כשבאים לבי"ד להעיד על הקידושין שנעשו מכבר, ה"ה כמו עדים שבאים להעיד על הלואה שנעשה מכבר (שאז באים הבי"ד ל"חדש" "פסק-דין" כנ"ל)? ונמשיך בזה בע"ה).