א. בגליון הקודם [תתכט] (עמ' 10), כתב ידידי הרה"ח ר' שד"ב וואלפא שי', ששגיתי במה שכתבתי שלדעת הרמב"ם יש לכבות המנורה בכל ערב ולהדליקה מחדש (היינו, שבבוקר מספיק לתקן נר שלא כבה ע"י הוספת שמן, ורק נר שכבה צריכים להדליקו מחדש, ואילו בערב מדליקים מחדש את כל הנרות, היינו, שגם נר שלא כבה מכבים אותו ומדליקים מחדש).

ומסיק, שנראה לומר בלי ספק שלשיטת הרמב"ם אין שום הבדל בין הבוקר ובין הערביים, וגם בין הערביים צריך רק לתקן הנרות שימשיכו לדלוק (ורק אם כבו צריך להדליקן מחדש).

והנני בזה להשיב על דבריו, דבר דבור על אופניו, ועל סדר הענינים.

ב. באות ג' שואל הרב וואלפא: "מאין יצא לו חידוש זה שצריך להדליק הנרות מחדש בכל ערב .. והרי אין שום מקור לדבריו".

ותמיהני, שהרי בהמשך דבריו (באות ד') מביא בעצמו מספר השיחות תנש"א ח"א ע' 491 הערה 92, ש"יש מפרשים שגם לדעת הרמב"ם יש הבדל בין בוקר לבין הערביים, שבבוקר אין מצוה חיובית להדליק כל הנרות, אלא אם מצאם כבויים מדליקם, ובין הערביים צריך לכבות כולם ולחזור ולהדליקם" (ראה שו"ת בנין שלמה סי' נג).

[ומ"ש הרב וואלפא באות ד', ש"גם בהערה זו בסה"ש תנש"א משמע שהדעה שיש לכבות הנרות בערב היא דעה צדדית ואינה פשטות הביאור ברמב"ם" - (א) לא ידעתי מניין משמעות זו, (ב) ואדרבה: בסיום ההערה מציין הרבי להערה הבאה, שבה מסיים: "שגם לדעת הרמב"ם עיקר ההדלקה היא בלילה (הזמן המפורש בקרא - "מערב ועד בוקר"), והרי מובן בפשטות שענין זה ש"עיקר ההדלקה היא בלילה" ניכר ומודגש רק מחלקים בין הבוקר לבין הערביים, שבין הערביים יש מצוה חיובית להדליק כל הנרות, עי"ז שמכבים

גם את הדולקים וחוזרים ומדליקים אותם, כדעת ה"יש מפרשים" שבהערה הקודמת; משא"כ אם נאמר שאין שום חילוק בין הדלקת בין הערביים להדלקת הבוקר, יוקשה: היכן מתבטא לדינא ש"עיקר ההדלקה היא בלילה", ומהו טעם הדבר?! - וכדלקמן ס"ד בארוכה].

עוד הביא הרב וואלפא באות ד' ראי' לדבריו, מדברי המאירי (שבת כב, ב) בדעת הרמב"ם ש"הדלקה ראשונה התחילה בערב ומשעת חינוך ואילך הטבה בבוקר והטבה בערב ושחרית וערבית שוים בה".

אך משום-מה לא מצא לנכון להעתיק את המשך דברי המאירי, וז"ל: "ויש מפרשים שבערב היתה שם הדלקה גמורה ונתינת שמן והיא הקרוי' העלאה, ובבוקר אין שם אלא תקון שמדליק אותם שכבו" - הרי מפורש להדיא שלדעת הרמב"ם (כי לשאר הדעות אין מדליקים בבוקר כלל) יש חילוק בין בוקר לערב, שבבוקר רק מדליק אותם שכבו, ובערב צ"ל הדלקה גמורה, היינו, שגם אלו שלא כבו, צריך לכבות ולחזור ולהדליקם.

ג. ולאחרי שנתברר שאין זה חידוש שיצא לי, ויש מקור לדברים - נבוא לבאר הטעם שפירוש זה מחוור יותר:

הטעם שכל שאר הראשונים (מלבד הרמב"ם) ס"ל שמדליקים את הנרות רק בין הערביים ולא בבוקר, הוא, משום שנאמר (ס"פ תצוה) "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות גו' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים", היינו, שבין הערביים נאמר לשון העלאה שהוא לשון הדלקה ("כשידליקם להעלות להבתן" - פרש"י), ובבוקר נאמר לשון הטבה, שהוא "לשון ניקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה"; ואילו הרמב"ם ס"ל ש"בהטיבו" פירושו לא רק תיקון הפתילות, אלא גם הדלקתן.

אמנם, כיון שבין הערביים נאמר לשון העלאה ובבוקר נאמר לשון הטבה, עכצ"ל, שגם לדעת הרמב"ם שהטבה היא גם הדלקה, צריך להיות איזה חילוק בין ההדלקה בין הערביים שנקראת בלשון "העלאה" להדלקה בבוקר שנקראת בשם "הטבה".

והביאור בזה - כמ"ש הלחם משנה בפירוש דברי הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב) "הדלקת הנרות היא הטבתם", "דרבינו ז"ל קרי הטבה לכל דבר שהי' דולק ואינו דולק יפה, שמטיבו כדי שיהי' באיתנו הראשון, דהיינו הדלקתו, כאדם שהוא חולה ומרפאים אותו שיחזור לבריאותו. וא"כ ההטבה היא הנר שכבה שידליקו אותה כדי שיחזור הדבר לאיתנו, וכן נר שלא כבה מתקנו".

ועפ"ז מתרץ מה שהקשה הרשב"א על שיטת הרמב"ם "מהא דאמרינן בפרק התכלת (מנחות נ, א) אמר אביי מסתברא כמ"ד (שחינוך המזבח הוא) בקטורת הסמים של בין הערביים, דכתיב בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ואי לא דעביד הדלקה מאורתא, הטבה בצפרא מהיכא, ואי לדעת רבינו ז"ל ההטבה היא ההדלקה, מאי איכפת לן דלא עביד הדלקה באורתא, הא בצפרא עביד הדלקה דהיינו הטבה" - כי ההדלקה שבצפרא אינה הדלקה חדשה, כי אם הטבת ותיקון ההדלקה שהיתה באורתא, ע"י הדלקת הנר שכבה, ותיקון הנר שלא כבה.

וכיון שרק בבוקר נאמר לשון הטבה, ואילו בין הערביים נאמר לשון העלאה - עכצ"ל, שבין הערביים לא מספיק תיקון הנרות, דהיינו להדליק נר שכבה ולתקן נר שלא כבה, אלא יש צורך בהדלקה חדשה, דהיינו שגם הנרות שלא כבו צריכים להדליק אותם מחדש, עי"ז שמכבים אותם וחוזרים ומדליקים אותם.

אמנם, לשיטתו של הרב וואלפא שההדלקה בין הערביים ובבוקר שוים ממש, שבשניהם צריך רק להדליק נר שכבה, ונר שלא כבה צריך רק לתקנו - יוקשה למה מחלק הכתוב לומר בין הערביים לשון העלאה ובבוקר לשון הטבה?

ולתרץ קושיא זו, מוכרח הרב וואלפא לחדש (באות ה') - שהפסוקים "בבוקר בבוקר בהטיבו גו' ובהעלות גו' בין הערביים" [שמהם למדו כו"כ דינים בנוגע לסדר העבודה בכל יום, כמו: חילוק ההטבה לב' פעמים, ה' נרות וב' נרות, "בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת"] עוסקים בעיקר בחינוך המנורה מחדש, שרק אז יש הדלקה חדשה, ואילו בכל יום אין לך חילוק בין הטבה בבוקר להעלאה בין הערביים.

ומזה בא לחידוש נוסף - ובלשונו: "חידוש להלכה" - שאף שהדלקת הנרות כשרה בזר, הנה ההדלקה בזמן חינוך המנורה אינה כשרה בזר, שזהו חידוש גדול ביותר שאכן אין לו שום מקור!

[ומוסיף להמתיק הענין בחידוש מוזר – שטבע האש הוא שהאש של רגע זה נכלית, ובכל רגע מתהווה אש חדשה, שמסופקני אם יש לו מקור ואחיזה במציאות!].

ד. זאת ועוד: באות ה' מאריך הרב וואלפא בדין חינוך המנורה בין הערביים, ע"פ מ"ש הצפע"נ (קונטרס השלמה טז, א) בפירוש דברי הגמרא (זבחים יא, ב) "נרות דכתיב בין הערביים הכי נמי דכולי יומא כשר (בתמי'), שאני התם דכתיב מערב ועד בקר, תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר", דקאי בחינוך המנורה, ומובן מדברי הגמרא שההכרח לזה שאין מחנכין את המנורה אלא בהדלקה בין הערביים הוא מכך שעיקר ההדלקה היא בערב, כדמוכח מנתינת השמן במדה של "מערב עד בוקר", ולכן כתבם הרמב"ם בהמשך ובאותה ההלכה.

אמנם, לשיטתו שרק בעת חינוך המנורה יש חילוק בין ההדלקה בערב (שהיא הדלקה חדשה) להדלקה בבוקר, משא"כ בכל יום אין חילוק ביניהם - אינו מובן: מהו הטעם לכך שגם בכל יום עיקר ההדלקה היא בערב, שלכן צ"ל שיעור השמן "מערב עד בוקר" דוקא?

והרי זה בבחינת "ערבך ערבא צריך": ההכרח שחינוך המנורה אינו אלא בהדלקה בין הערביים (שיש לה מעלה וחשיבות על ההדלקה בבוקר), הוא, לפי שבכל יום עיקר ההדלקה היא בערב דוקא - בה בשעה שבכל יום לא מצינו שום יתרון בהדלקה בערב על ההדלקה בבוקר, שהרי לשיטתו אין ביניהם חילוק כלל!

ואילו לשיטתנו אתי שפיר שבכל יום עיקר ההדלקה היא בלילה, שאז היא הדלקה חדשה, משא"כ בבוקר שצריך רק לתקן את ההדלקה הקודמת, וכנ"ל מסה"ש תנש"א.

ה. והנה, יסוד הדברים בשיטתו של הרב וואלפא הוא ממ"ש בספרי ר"פ בהעלותך: "יכול יכבה, ת"ל יאירו שבעת הנרות כו'", וכפשטות הלשון בספר המצות "שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'", וא"כ, לאחרי ההדלקה הראשונה בעת הקמת המשכן צריכים הנרות להיות דולקים תמיד, ובכל ערב ובוקר צריך רק לתקן את הנרות (להוסיף שמן וכו') שימשיכו לדלוק, ורק אם מאיזה סיבה כבר הנר צריך להדליקו מחדש. ומביא מתנחומא ר"פ תצוה: "מעשה נסים הי' במנורה, משהיו מדליקים אותה בראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה

אחרת". וכיון שהנרות צריכים להיות דולקים תמיד, הרי אין מקום לומר שיצטרכו לכבותם, ולחזור להדליקם. ואדרבה: אם בכל ערב צריך לכבותם ולהדליקם מחדש, נמצא, שיש חיוב של הדלקה, ואיך יתכן שתהי' הדלקה כשרה בזר. ע"כ תוכן דבריו.

אך האמת יורה דרכו שאין בדבריו הכרח כלל:

בפסוק "להעלות נר תמיד" - מודגש לא רק "תמיד", אלא גם "להעלות", ובלשון הרמב"ם בספר המצוות: "להדליק הנרות תמיד", ובמנין המצוות בריש הל' תמידין ומוספין: "להדליק נרות בכל יום", ופירוש הדברים בפשטות - בלשון ברורה לקטן ולגדול - שבכל יום צריך להדליק הנרות מחדש.

[ומה שהביא מתנחומא שהיו מדליקים אותה בראש השנה כו' - יש להעיר, שבחומת אנך מביא מכת"י הרב הגדול מוה"ר וידאל הצרפתי ז"ל שכתב: "יקשה וכי בטלה מצות הדלקה, ואולי לא הי' זה אלא בנר מערבי, או י"ל שהשמן הי' קיים, והי' מקיים מצות הדלקה בחילוף פתילה חדשה" (הובא בתו"ש תצוה אות צג).

ובלאה"כ, דברי התנחומא הנ"ל אינם מחוורים גם לשיטתו הרב וואלפא, שמאז ההדלקה הראשונה בעת הקמת המשכן היתה צריכה לדלוק תמיד - דא"כ, למה הוצרכו להדליקה בכל ראש השנה?!

ואולי בכלל אין להוכיח מדרך הדרוש לדרך ההלכה, כידוע בכללי הלימוד. ואכ"מ].

וכדי שתהי' הדלקה חדשה - בהכרח לכבות תחילה את הנר (אם הוא דולק עדיין).

- ראה מאירי שבת שם: "ואם היו דולקים .. לערב מכבם ומדשנם ומדליקם .. שמצוה בהדלקה בכל יום", וברבינו גרשום מנחות פו, ב: "מכבה ומדליקה כדי לקיים בה מצות הדלקה" -

ופשוט שאין זה בסתירה להחיוב ד"תמיד" - שהרי (נוסף לכך שעיקר החיוב ד"תמיד" הוא בנר המערבי) כיבוי זה אינו אלא כדי שתוכל להיות הדלקה חדשה, ובלעדו אי אפשר לקיים את הציווי "להעלות נר תמיד", ונמצא, שפעולת הכיבוי היא תחלת ההדלקה.

ומה שהקשה הרב וואלפא איך אפשר שבכל יום צריכה להיות הדלקה חדשה, ומ"מ תהי' הדלקה כשרה בזר - הרי גם לשיטתו יש פעמים שצריכה להיות הדלקה חדשה, שהרי נר שכבה, צריכים להדליקו מחדש, ואעפ"כ לא חידש הרב וואלפא שהדלקת נר שכבה אינה כשרה בזר (כפי שחידש גבי הדלקה הראשונה בעת הקמת המשכן)!

ועכצ"ל, שהצורך להדליק את המנורה אינו גורם לכך שפעולת ההדלקה תהי' מצוה, כי המצוה היא שיהיו הנרות דולקים, ולא פעולת ההדלקה, אף שבודאי יש בה צורך והכרח, שהרי בלעדה אי אפשר שיהיו הנרות דולקים. ולמאי נפק"מ אם הצורך בהדלקה (שלולי זה אין הנרות דולקים) הוא חד-פעמי, מזמן לזמן, או בכל יום?!

בסגנון אחר קצת: ההדלקה שבכל יום היא כאילו נאמר שבכל יום צריכים להיות דולקים נרות חדשים, שלכן בהכרח לכבות את הנרות דאתמול ולהדליקם מחדש, ומ"מ פעולת ההדלקה אין בה מצוה, שלכן כשרה בזר, כיון שהמצוה היא שיהיו הנרות דולקים, אלא שצריכים להיות נרות חדשים.

ו. ליתר ביאור - לרווחא דמילתא: הציווי שנתפרש בכתוב הוא בהלשון "יערוך אותו אהרן ובניו", שפירושו לערוך ולסדר את הנרות, וכמובן שהכוונה והתכלית שבזה היא שיהיו דולקים, אבל פעולת ההדלקה לאו עבודה היא (ראה יומא כד, ב), כי העיקר הוא שיהיו הנרות דולקים.

אמנם, עפ"ז יכולים להדליק את הנרות פעם אחת, בעת הקמת המשכן, ואח"כ רק להוסיף שמן כדי שיהי' דולק תמיד.

ועז"נ "יערוך אותו גו' מערב עד בוקר", היינו, שבכל ערב צריך לערוך ולסדר את הנרות מחדש,

וישנו עוד פסוק שממנו למדים שבבוקר הי' מטיב את הנרות ובין הערביים הי' מדליקם (אלא שפסוק זה נאמר לא בלשון ציווי, אלא בלשון סיפור דברים, שהרי הפסוק מדבר אודות הקטורת, ומודיע שזמנה הוא): "בבוקר בבוקר בהטיבו גו' ובהעלות גו' בין הערביים",

ובמילא ידעינן, שבערב הי' סידור ועריכת הנרות מחדש, ע"י החלפת הפתילה הקודמת, ובמילא גם כיבוי', והדלקה חדשה (וכאמור, פעולת ההדלקה כשרה בזר, שאינה עבודה, ולא נאמרה בכתוב בלשון ציווי), ובבוקר היתה רק הטבה, היינו, הוספת שמן בנר שלא כבה והדלקת נר שכבה.

בסיום דבריו מתייחס הרב וואלפא לטעויות לפענ"ד בפענוח רשימת המנורה, ולאחרי שיודפסו דבריו, אעיין בהם, בעזה"י, ואראה אם יש לי מה להשיב על דבריו.