"כאן צוה ה' את הברכה"
ברשימות חוברת כ"ה ע' 6: "ויש לומר דאמת אמר וכו'" עד סוף הסעיף ~ בחנם נדחקו בהפיענוח לפרש שזהו טעם פנימי, נוסף על הטעם הפשוט וכו'.
ולכאורה צ"ל הפענוח כלקמן:
ובביאור טעם הדבר שהענין ד"חסד של אמת" (שאינו מצפה לתשלום גמול) ניכר דוקא במיתת אדם ~ יש לומר, שזהו מפני שאז מודגש ביותר הצורך להוכיח שישנו חסד של אמת:
דהנה, קודם בריאת האדם נחלקו חסד ואמת, חסד אמר יברא האדם שהוא גומל חסדים, ואמת אמר אל יברא מפני שהאדם מלא שקרים (ב"ר פ"ח) ~ אף שעושה חסד (כדברי מדת החסד "שהוא גומל חסדים"), כי, גם החסד אינו של אמת.
ועפ"ז, יש מקום לומר שמיתת אדם היא בהתאם לרצון וטענת מדת האמת ש"אל יברא" להיותו מלא שקרים, וגם החסד שלו אינו חסד של אמת.
ולכן נקבע שדוקא במיתת אדם יהי' ניכר שאדם שייך למדת אמת (כי החסד שגומלים עם המתים הוא בודאי חסד של אמת, כיון שאינו מצפה לתשלום גמול), ולא תאמר שהסיבה לכך שמת היא כרצון וטענת מדת האמת שאל יברא כיון שאינו שייך לחסד של אמת.
Download PDF