בקובץ עיונים והערות ברשימות קודש (י"ל ג' תמוז ה'תשנ"ה) עמ' 112, הביא קושיית המקנה קידושין לב: שהקשה לפי מ"ש הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הי"א) שמשה היה לו דין מלך, איך מצינו במכילתא פ' יתרו (יח, יב) שמשה היה עומד ומשמש לפניהם בהסעודה כשבא יתרו חותנו, הרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול?

ועיי"ש שתירץ לפמ"ש בלקו"ש חכ"ג פינחס ג', שגדר המלכות שהיה אצל משה היה מסובב מצד התורה והיינו שמלכותו היה מצד נשיאותו בתורה באופן הכי נעלה. וא"כ מכיון שבת"ח אמרינן שיכול למחול על כבודו כיון דתורה דילי' היא, א"כ ה"ה משה שמלכותו היא מסובב מצד התורה, א"כ כשימחול על תורתו (הסיבה), ממילא בטל המסובב (המלכות) ~ ולכן היה משה עומד ומשמש לפניהם בסעודה כשבא יתרו חותנו. עכתו"ד.

אולם צ"ע בתירוץ זה, דבשיחת צו תשמ"ה (נדפס בס' יין מלכות ח"ב עמ' 564) מפורש להדיא שגם אצל משה רבינו לא היה יכול למחול על כבודו וזלה"ק: לאחרי שמבאר הרמב"ם את פרטי הענינים הקשורים עם כבודו של המלך, שא' מהם הוא "שהמלך מסתפר בכל יום . . שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך" ממשיך הרמב"ם: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל . . ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי . . ויהי' חונן ומרחם לקטנים ולגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות . . לעולם יתנהג בענוה יתרה, אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אמר ונחנו מה לא עלינו תלונתיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק וכו'".

ומזה מוכח שכל פרטי הדינים דכבוד המלכות שנתבארו בהלכות שלפנ"ז, שייכים גם אצל משה רבינו (שלכן שייך להביא ראיה מהנהגתו של משה רבינו) שהרי לדעת הרמב"ם "משה רבינו מלך היה". וכמו כן מצינו במפרשים שהפסוק "ויהי בישורון מלך" ~ קאי על משה רבינו עכלה"ק. ועיי"ש.

וא"כ לשיטת הרמב"ם ברור שאין לתרץ ולחלק שמלכות הבאה מכח התורה שאני, ונמצא שאפילו משה רבינו היה אסור למחול על כבודו.

ובביאור יותר. י"ל כמו שהובא בהקובץ שם בשם הס' יחי המלך, שהדין של כבוד המלך אינו תלוי בזה שהמלך הוא מלך בעצם ויש לו דיני מלך, כ"א בהשם מלכות והיינו בזה שבפועל הוא מולך על העם, ואשר על כן אפילו משה רבינו הגם שמלכותו הסתעף מנשיאותו בתורה, אעפ"כ היות שבפועל הוא מלך על ישראל, לכן היה אסור לו למחול על כבודו.

א"נ י"ל, לפמ"ש הטעם שהמלך אינו יכול למחול על כבודו, בהרשימה שם משום דכשמוחל על כבודו יהיה חסרון בהמשכת יראת שמים, א"כ אם משה רבינו היה מוחל על כבודו היה גורם חסרון בהמשכת יראת שמים של כלל ישראל, ולכן ה"ז אסור למשה רבינו למחול על כבודו.

ב. וביישוב הקושיא של המקנה, הנה עי' בקונטרס הלכתא למשיחא (סימן ו') שכתב לבאר שאף אם נאמר דלמשה היה דין מלך ממש, מ"מ אין זה דין מלך הנלמד מקרא דשום תשים עליך מלך, דזהו אחד מהג' מצות שנצטוו רק בכניסתם לארץ (רמב"ם ריש הלכות מלכים) ועדיין לא הי' נוהג במשה דין זה, אלא הוה זה דין מלך מחודש השייך רק למשה רבינו (ויהושע).

וא"כ מכיון דכל הדין דאין מלך יכול למחול על כבודו נלמד מ"שום תשים עליך מלך", כמש"כ התוס' בסנהדרין יט ע"א ד"ה ינאי עיי"ש, לכן משה שדין מלך שלו אינו מחמת שום תשים, אכן היה יכול למחול עכתו"ד.

אולם לפמשנת"ל משיחת פ' צו תשמ"ה, גם תירוץ זה אינו, וכנ"ל דשיטת הרמב"ם הוא דמשה לא היה יכול למחול על כבודו מכיון שאם הוא ימחול יהיה חסרון בהמשכת יראת שמים לכלל ישראל.

ולכאורה מוכרחים לתרץ כמ"ש המשך חכמה הובא בקובץ עיונים והערות ברשימות הנ"ל, ועיי"ש. ועצ"ע.