ברשימות (חוברת י"ח) כתב הרבי זי"ע בנוגע לנסיון העקידה שהו"ע דמסירת נפש גם היפך שכל נפש האלקית וזלה"ק: כי, ע"פ שכל נפש האלקית, הנה ב"נ מצוה על שפיכות דמים, ואין ציווי מיוחד על שמיעה לנבואה, וכ"ש יצחק שלא באת אליו הנבואה, ואיך הסכימו על העקידה. ואת"ל שהשמיעה לקול ה' היא יסוד כל ז' מצוות ב"נ, הנה כבר נפסקה הלכה (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י ה"ד) דאין הקב"ה חוזר מנבואה לטובה, ואם בא נביא ואמר שחזר אין שומעין לו. וא"כ יצחק לא הי' צריך לשמוע אלא אאע"ה, אחרי שידע מהנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם אצל אברהם צ"ל מסופק באמיתית נבואתו דקח נא את בנך גו'. עכלה"ק.

ויש להעיר מהך דסנהדרין פט,ב, בדין דהמוותר על דברי נביא חייב מיתה ומקשה בגמ' מנא ידע דאיענש, דיהב ליה אות, והא מיכה דלא יהיב ליה אות ואיענש, היכי דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני. וראה בס' תורת הנביאים למהר"ץ חיות מאמר הוראת שעה פ"ד שכתב דמה שבעינן בעקירת הנביא לצורך שעה שיהי' בזה למגדר מילתא זהו דוקא שאחרים יעשו על פיו, אבל הנביא עצמו מחוייב לעשות כפי מה שנמסר לו בכל אופן, וראי' לזה דלכאורה קשה למה נקט הש"ס דוקא יצחק וישראל דשמעו להנביא לעבור על ד"ת, ולא מקשה על אברהם ואליהו עצמו, דאברהם שמע להנבואה לשפוך דם אדם היפך מתורת ב"נ, שנצטוו על שפיכות דמים, וכן אליהו עצמו היכי שמע ליה להנבואה לשחוט בחוץ? אלא ודאי דעל אברהם ואליהו כיון דשמעו מפי ה' חובה מוטלת שלא לספק בנבואה אף כהרף עין, וחייבים לעשות כפי המצוה אף אם מתנגד לתורת משה, ולכן כל קושיית הגמ' הוא על יצחק וישראל שלא שמעו מפי ה' למה האמינו לנביא דבא לו דיבור ה' נגד התורה, ומשני הש"ס נביא מוחזק שאני, ולכן גם לא שאלו על מנוח שהקריב על הצור (זבחים קח,ב) וגדעון (תמורה כח,ב) כיון שהם עצמם עשוה.

דלפי זה יוצא דבנוגע לאברהם עצמו ודאי הי' צריך לשמוע להנבואה כיון שהנבואה היתה לו בעצמו אף שהוא ציווי על שפ"ד, וגם בנוגע ליצחק משמע בגמ' שהי' חיוב לשמוע להנבואה כיון שאברהם הי' נביא מוחזק ודומה לישראל בהר הכרמל, ומהרשימה משמע ג"כ דאפילו בנוגע לאברהם עצמו שייך ספק, וכן דאפשר שבכלל לא היו מצווין לשמוע להנבואה?

ואולי י"ל דבהסוגיא שם לא נחית לבאר הדין בנוגע לאברהם ויצחק עצמם אם הי' שם חיוב וכו', אלא בא רק להביא ראי' שיש דין ד"נביא מוחזק" דגם בלי אות חייבים לשמוע לו, דאם לא נימא כן איך הניח יצחק א"ע להיות נעקד, דילמא לא הי' ציווי על זה כלל, ומוכח דבנביא מוחזק ידעינן בודאי שכן הי' הציווי ובמילא אפשר ללמוד מזה גם בדין דהמוותר על דברי הנביא, ואפשר לומר ג"כ דבאמת שייך ספיקות [אם זהו נבואת אמת] אפילו בנוגע להנביא עצמו, שלא כמהר"ץ חיות (וראה בס' משפט כהן סי' קמ"ד שחולק על המהר"ץ חיות) אלא דהרי הגמ' מביא ראי' להמוותר על דברי נביא דעכצ"ל שיש דין דנביא מוחזק, וע"ז ליכא ראי' מאברהם ואליהו עצמם דדילמא להם עצמם הי' להם אות ובירור מיוחד שהוא נבואת אמת, וליכא ראי' דגם אחר שאין לו שום אות חייב לשמוע, ולכן מביא ראי' רק מיצחק ואליהו.

מתי אמרינן דנבואה לטובה אינה חוזרת

והנה לכאורה יש להקשות שהרי מהרמב"ם הל' יסוה"ת שם וכן ממ"ש בארוכה בהקדמתו לפירוש המשניות יוצא שכל ענין זה דנבואה לטובה אינה חוזרת הוא רק בכדי שיוכל להיות "בחינת הנביא" דאם שייך דהנבואה תתבטל לא נדע אם הוא נביא אמת או שקר, וכמ"ש שם בפיהמ"ש דלכן אי אפשר שיתבטל: "בשביל שלא יהי' נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר שהנביא נבחן כשיאמנו הבטחותיו ואל העיקר הגדול הזה רמז ירמיהו במחלקתו עם חנניא בן עזור וכו'", ולפי"ז חידש הצל"ח בברכות ד,א, דלכן במשה רבינו ליכא ענין זה, ואפילו הבטחה לטובה יכולה להתבטל שהרי במשה אי"צ בחינת הנביא שהרי כבר הובטח לו "וגם בך יאמינו לעולם כו'" עיי"ש ועפי"ז תירץ הגמ' שם דעד יעבור עמך ה' וגו' זו ביאה שניה מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא, וקשה שהרי נבואה לטובה לעולם אינה חוזרת? אבל לפי הנ"ל מובן כיון שזה הי' נבואת משה, ולפי"ז צריך לומר דכל זה שייך רק לאחר מתן תורה לאחר שהי' הציווי ד"אליו תשמעון וגו'" ובמילא צריך לבחינת הנביא וכו', אבל לפני מ"ת אין זה שייך, ועי' בדרשות הר"ן (דרוש השני) שכ"כ בהדיא שאצל האבות שלא היו מכלל הנביאים שנצטוינו לשמוע להם אפשר שיתבטלו עיי"ש בארוכה, ולפי"ז מה שייך כאן בנוגע לאברהם ויצחק הענין דנבואה לטובה אינה חוזרת?

אבל לאידך גיסא מצינו שהרמב"ם עצמו בהקדמתו לפיהמ"ש הקשה ע"ז מיעקב דלמה התיירא והרי הובטח לו שה' יהי' עמו וכו' והבטחה לעולם אינו חוזרת עיי"ש, הרי מוכח שהרמב"ם עצמו סב"ל דזה שייך גם לפני מ"ת, אלא דהא גופא צ"ע דלפי מ"ש הרמב"ם עצמו שהו"ע דבחינת הנביא למה באמת זה שייך גם לפני מ"ת.

עוד יש להקשות שהרי הרמב"ם כתב שם דכלל זה דנבואה לטובה אינה חוזרת הוא רק אם ה' צוה להנביא להתנבא לאחרים, דאז אינה מתבטלת [כיון דאם תתבטל לא יהי' שייך בחינת הנביא] אבל אם הנבואה היתה רק להנביא לעצמו [דלא שייך בזה בחינת הנביא] יכולה להתבטל, וא"כ הכא שהנבואה ד"כי ביצחק יקרא לך זרע" הי' רק לאברהם לעצמו הרי יכולה להתבטל?

עוד יש להקשות שהרי הרמב"ם הביא שם הגמ' ברכות ז,א, אמר ריו"ח כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו, ויליף ממשה שאמר לו הקב"ה הרף ממנו ואשמידם ואעשך לגוי גדול, ואף שהקב"ה מחל לישראל מ"מ נתקיים הך דואעשך לגוי גדול עיי"ש, וקשה שהרי גם זה הי' נבואה למשה לעצמו בהיותו בשמים ולפי הרמב"ם הלא לא שייך כאן כלל זה?

עוד קשה לפי דעת הצל"ח הנ"ל דבמשה עצמו לא שייך כלל זה, כיון דאי"צ לבחינה, דמהגמ' ברכות משמע דכלל זה שייך גם במשה, דלכן נתקיים בו ואעשך לגוי גדול? עוד יש להקשות דבתחילה הביא הרמב"ם הך דריו"ח דמפורש דאפילו אם הוא בתנאי, כפי שהי' שם, ואח"כ כתב הרמב"ם: "אבל כשיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט בלי תנאי ואח"כ לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל" [נמנע ובלתי אפשרי] הרי כאן הדגיש דזהו רק אם אמר בלי תנאי?

ולכן יש לומר בכל זה עפ"י מ"ש בלח"מ שם פ"י ה"ד דחטא יכול לגרום ביטול הנבואה, ומה שאמרו בברכות דאפילו על תנאי אינה מתבטלת זהו רק כשלא גרם החטא, אבל כל זה הוא במקום דלא שייך בחינת הנביא אבל במקום דשייך בחינת הנביא אפילו חטא אינו יכול לפעול שינוי עיי"ש.

דלפי"ז י"ל דבדבר זה דנבואה לטובה אינה מתבטלת ישנם ב' ענינים שונים: א) הך דר' יוחנן בגמ' ברכות, דשם לא מיירי מצד גדרי נבואה אלא מצד מדת הקב"ה, שכן הוא מדתו שאם הבטיח לטובה ה"ז מתקיים אפילו אם הוא בתנאי כמו במשה, אבל בענין זה יכול חטא לגרום שינוי, וזה שייך לעולם גם לפני מתן תורה שלא הי' שייך אז בחינת הנביא כיון שזהו מצד מדתו של הקב"ה, ושייך גם כשהנבואה היתה להנביא לעצמו שלא שייך בחינת הנביא. ב) מצד גדרו של נבואה בכדי שיוכל להיות בחינת הנביא כנ"ל, דבזה בעינן שהנבואה נאמר בלי תנאי, ובזה לא שייך שיגרום החטא איזה שינוי כנ"ל דאם יכול להיות שינוי לא יוכל להיות בחינת הנביא.

דלפי"ז יתיישבו כל הקושיות, דא"ש מה שהקשה הרמב"ם מיעקב אף שהי' לפני מתן תורה כי קושייתו הוא מצד הך דריו"ח מצד מדתו של הקב"ה, וזה שייך גם לפני מתן תורה. ובזה מספיק התירוץ שחשש שמא יגרום החטא, אלא שמוסיף עוד פרט דאפילו מצד גדרו של נבואה לאחר מ"ת אם נאמר להנביא לעצמו יכולה להתבטל כיון דלא שייך בזה בחינת הנביא, וא"ש מה שהביא ראי' ממשה רבינו אף שזה הי' נבואה למשה לעצמו, כיון דמצד מדתו של הקב"ה גם בזה אינה חוזרת, וא"ש ג"כ לשיטת הצל"ח דנבואת משה שאני דאי"צ לבחינת הנביא לכן אפשר להתבטל, והוקשה שהרי ריו"ח מביא ראי' ממשה? ולהנ"ל ניחא דשם איירי מצד מדתו של הקב"ה כנ"ל, וא"ש ג"כ דבתחילה הביא דאפילו אם הוא בתנאי ואח"כ כתב דזהו רק בלי תנאי, דמצד מדתו של הקב"ה ה"ז אפילו בתנאי כמו אצל משה, משא"כ מצד גדרי הבחינה לנביא ה"ז רק אם נאמרה בלי תנאי.

ולפי"ז לא קשה גם מה שהוקשה על הרשימה דמה שייך כאן הענין דנבואה לטובה אינה חוזרת והרי זה הי' לפני מ"ת, וגם שהרי היתה הנבואה רק לאברהם עצמו ולא לכל ישראל ובכה"ג יכולה להתבטל? ולהנ"ל י"ל שכוונת הרבי הוא מצד הך דריו"ח דמצד מדתו של הקב"ה אין הנבואה לטובה מתבטלת, ובזה ליכא חילוק אם הוא לפני מ"ת ואם היתה נבואה להנביא עצמו.

אלא דאכתי יש להקשות דהרי בכה"ג שייך שחטא יגרום שינוי וכפי שנתבאר וכפי שמצינו אצל יעקב, וא"כ למה נימא שנבואת העקידה אינה נבואה שהרי הבטחה לטובה אינה חוזרת, הרי בזה אפשר שיהי' שינוי?

ואפ"ל דבנוגע ליצחק הרי ודאי ידע דלגבי אברהם לא שייך שגרם החטא שיתבטל הנבואה, ולכן יצחק בודאי לא הי' צריך לשמוע אל אברהם אבינו ע"ה, וגם אצל אברהם עצמו צ"ל ספק כו' (כלשון הרשימה) שהרי ידע שלא חטא ועכ"פ יש ספק דילמא לא גרם החטא ואין זה נבואת אמת, וגם ביעקב חשש רק שמא יגרום החטא ומשום זה התפלל וכו', אבל כיון שמשום זה יש ספק בהנבואה ואיסור שפ"ד הוא ודאי נימא דשב ואל תעשה עדיף, ע"ד המבואר בזבחים פ,א, א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידיך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה עיי"ש.

חיובא דב"נ לשמוע לנביא לפני מ"ת

ובנוגע למה שכתב בהרשימה: "ואם תמצי לומר שהשמיעה לקול ה' (שמיעה לנבואה) היא יסוד כל ז' מצוות ב"נ" משמע שהספק הוא ביסוד החיוב דז' מצוות ב"נ אם הם משום הציווי שצריכים לשמוע לנבואה או לא ~

יש להעיר דשקו"ט בזה בארוכה בכלי חמדה פ' ברכה דמי הי' המצווה הז' מצוות לב"נ, ואחרי הרבה ראיות מסיק וז"ל: ונראה כיון דאמרו רז"ל דז' נביאים העמיד להם הקב"ה היו מוטל עליהם לשמוע בקולם והם צוו לבניהם אחריהם לשמוע את הז' מצוות, וכן נראה מבואר ברמב"ם הל' מלכים רפ"ט דאדה"ר ונח ואברהם אבינו מצווים לכל העולם לבד מצות מילה שלא נצטוה אלא הוא וזרעו עיי"ש בארוכה, (ואף דלא מצינו בז' מצוות הציווי לשמוע לנביא, אולי אפשר לומר דזה נכלל בגוף הז' מצוות, וע"ד דאיתא בסנהדרין עד,ב, לגבי קידוש ה' דאפילו אי נימא שהם מחוייבים לא קשה דתמני הוו משום אינהו וכל אביזרייהו עיי"ש, והנה לפי ביאור זה שהיו מחוייבים אז לשמוע לנביא, יש להעיר בנוגע להנ"ל דדילמא הי' שייך גם אז הענין ד"בחינת הנביא" והבטחה לטובה אינה חוזרת).

אבל עי' במורה נבוכים ח"ב פל"ט וז"ל: שכל מי שקדם למרע"ה מן הנביאים כאבות, ושם ועבר ונח מתושלך וחנוך לא אמר אחד מהם כלל לכת מבני אדם שהשם שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך והזהירכם מעשות כך וכך וצוה אתכם לעשות כך, זה דבר שלא העידו בו כתובי התורה כו' אבל היתה בא עליהם הנבואה מהשם כמו שביארנו ומי שהרבה עליו השפע ההיא כאברהם ע"ה קבץ האנשים וקראם ע"צ הלמוד וההישרה אל האמת שכבר השיגו, כמו שהי' אברהם מלמד בני אדם ומבאר להם במופתים עיונים שיש לעולם אלוקה אחד לבדו ושהוא ברא כל מה שזולתו ושאין צריך שיעבדו אלו הצורות כו' לא שאמר אליהם כלל שהשם שלחני עליכם וציוני והזהירני כו' כך הי' הענין קודם מרע"ה כו' עכ"ל. ומשמע מזה דאז לא היו הז"מ מיוסדים על שמיעה לנבואה.

ועי' בס' תורת הנביאים פי"א שג"כ האריך בזה מי הי' המצווה הז"מ לפני מ"ת, ומסיק שהי' רק מנהג טוב מעצמם, והמגיה שם הקשה ע"ז דא"כ למה נענשו אנשי שכם בהריגה הרי עדיין לא נצטוו ע"ז, ועי' גם בס' אבני שהם עה"ת (ע' ז) שכ"כ דאחר מ"ת נעשה להם לחובה משא"כ לפני מ"ת הן בעצמן קיבלו עליהם לקיים מרצונם הם, ומביא ראי' מרש"י וישלח (לד,ז) "שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול" (אבל ראה לקו"ש ח"ה פ' ויצא ב' ע' 146 וז"ל: אויסער די מצות אויף וועלכע די ב"נ זיינען נצטווה געווארן, זיינען אויך געווען כמה ענינים והגדרות וואס זיי ~ אלע ב"נ ~ האבן אליין אויף זיך אנגענומען, ווי רש"י זאגט שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול כו' עכ"ל, דמבואר בזה שהיו ציווים ג"כ) ולא קשה דא"כ למה נתחייבו מיתה כו' שהרי לא נצטוו? דמבואר שם בלקו"ש דעצם קבלתם הי' תוקף גם לעונש, וכ"כ שם בלקו"ש פ' וישב ב' דהא שגדרו עצמן מן העריות הי' בתוקף כ"כ שקבלו ע"ע דאם אחד יעבור יתחייב מיתה.

(ועי' גם בקונטרס דברי סופרים להג"ר אלחנן וואסערמאן הי"ד (סי' א' יד~כד) שביאר שיש ציווי ה', ויש רצון ה', היינו דאפילו במקום דליכא ציווי מה' אם ידעינן שזהו רצונו ית' צריכים לקיימו, ומבאר דזהו"ע שמצינו גזירות חכמים גם קודם מ"ת אף שלא הי' ציווי לשמוע להם, אלא דמכיון דידעינן שכן הוא רצון ה' צריכים לקיימן עיי"ש שביאר בזה בארוכה שיטת הרמב"ן בגדר ד"לא תסור", דלפי דבריו י"ל דאף שהנביאים אז לא נצטוו לצוות ב"נ וכמ"ש במו"נ כנ"ל, מ"מ כיון שגילו שזהו רצון ה' היו מחוייבים לקיימם, אלא דלפי"ז אינו מבואר דלמה נענשו).

ועכ"פ לפי הנ"ל מצינו ב' ביאורים מהו יסודם של קיום ז"מ לפני מתן תורה או כהכלי חמדה שהנביאים היו המצווים והם היו מחוייבים לשמוע להנביא, או שהי' זה קבלה מעצמם וכפי שנת', דלפי"ז מבואר מ"ש בהרשימה "ואם תמצי לומר שהשמיעה לקול ה' (לנבואה) היא יסוד כל ז' מצות ב"נ.