ברשימות (חוברת י"ח) כתב בנוגע למעשה העקידה דכיון שכבר נפסקה הלכה (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י ה"ד) דאין הקב"ה חוזר מנבואה לטובה, ואם בא נביא ואמר שחזר אין שומעין לו. וא"כ יצחק לא הי' צריך לשמוע אל אאע"ה, אחרי שידע מהנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם אצל אברהם צ"ל מסופק באמיתית נבואתו דקח נא את בנך גו' עיי"ש.

ולכאורה יש להקשות שהרי הרמב"ם (בהקדמתו לפיהמ"ש) כתב דכלל זה דנבואה לטובה אינה חוזרת הוא רק "כשיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה כו'" אבל כשהנבואה אינה אלא בין הקב"ה להנביא אפשר שלא יתקיים הטוב ההוא, וא"כ בנדו"ד שהי' הנבואה רק לאברהם הרי אפשר להתבטל? וראה מ"ש בזה בגליון הקודם שיש בזה ב' ענינים, מצד מדתו של הקב"ה ומצד גדרי נבואה עיי"ש.

ויש להוסיף בזה עפ"י מ"ש בחי' הגרי"ז על התורה פ' חיי שרה עה"פ (כד,ז) "ה' אלקי השמים וגו' ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם", ואינו מובן מה נוגע להזכיר כאן בשליחות אליעזר הענין שה' אמר לו לזרעך אתן וגו'? ומבאר עפ"י מ"ש הרמב"ם הנ"ל בפיהמ"ש דאם ההבטחה הוא להנביא עצמו אפשר שיתבטל, משא"כ כשהוא הבטחה לאחרים אינו יכול להתבטל, וזה הי' כוונת אברהם דכיון שהבטיח לו ה' לזרעך אתן וגו' הרי זה הבטחה לאחרים וא"כ בודאי צריכה להתקיים, ובמילא הרי מוכרח מזה שיצחק בודאי ישא אשה [דאל"כ לא יוכל להתקיים] וכיון שאין ראוי לו אשה אלא משם לכן הי' מקוה שה' ישלח מלאך לעזרתו, וממשיך דזה גופא מנלן שזה נחשב הבטחה לאחרים, דאולי ה"ז נחשב הבטחה לאברהם בלבד בנוגע לזרעו שלו? ומביא ראי' ע"ז ממ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' בחוקותי (כו,מב) עה"פ וזכרתי את בריתי יעקב ואף אף בריתי יצחק וגו' ופירש בתיב"ע שהברית עם יצחק הי' בהר המוריה עיי"ש. ולכאורה הרי בעקידה נאמר בי נשבעתי וגו' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וגו' והרבה ארבה את זרעך וגו' וזהו שבועה לאברהם ואיפה יש כאן ברית עם יצחק? הרי מוכח מזה דאף שנשבע לאברהם אבל כיון שאמר "את זרעך" יש כאן גם שבועה ליצחק, וא"כ עד"ז בנוגע להנ"ל דכשהבטיח ה' לזרעך אתן וגו' הרי זה נחשב הבטחה לאחרים, ובמילא אינה יכולה להתבטל, עכתו"ד.

ולפי"ז י"ל גם בנוגע לעניננו, שההבטחה דכי ביצחק יקרא לך זרע נחשבת להבטחה ליצחק, וה"ז נבואה לאחרים, ובמילא ודאי אינו יכול להתבטל, אבל בהא שהביא הרמב"ם שם מיעקב שהי' ירא שמא יגרום החטא י"ל דאה"נ דבנוגע לההבטחה ושמתי את זרעך וגו' בודאי אי"ז יכול להתבטל דבודאי ישארו מזרעו בכדי שיתקיים נבואה זו אבל עדיין חשש בנוגע לעצמו וכו'.

אלא דמ"מ יל"ע דאם הכוונה משום נבואה, הרי לכאורה כל זה שייך רק לאחר מ"ת שיש ציווי לשמוע לקול נביא, ובמילא צריך להיות שהבטחה לטובה אינה חוזרת דאל"כ לא שייך "בחינת הנביא" כדמשמע מדברי הרמב"ם, וכמ"ש בגליון הקודם שכ"כ הר"ן בדרשותיו דרוש הב', משא"כ לפני מ"ת שלא היו ציווי לשמוע לנביא אי"צ בחינת הנביא ובמילא צ"ל דגם הבטחה לטובה חוזרת? אבל באמת הרי גם בהרמב"ם משמע שענין זה שייך גם לפני מ"ת שהרי הקשה מיעקב, ודוחק לומר כמ"ש בגליון הקודם דע"ז תירץ שמא יגרום החטא, כי מפשטות דבריו שם משמע שהתירוץ ע"ז הוא כיון שהי' נבואה בנוגע ליעקב עצמו לכן יכול להתבטל, אבל אם הוא נוגע לרבים גם אז אינה יכולה להתבטל, ובמילא א"ש מ"ש בהרשימה כנ"ל שגם אז הי' שייך הענין דהבטחה לטובה אינה חוזרת, אבל זה גופא צ"ע דלמה זה שייך גם לפני מ"ת? אם לא דנדחוק דסב"ל להרמב"ם דכיון שכן צריך להיות גדר הנבואה לאחר מ"ת לעולם, לכן הי' כן תמיד אפילו לפני מתן תורה, וצ"ע.

ועי' גם בשמואל א' (טו,כח-כט) ששמואל אמר לשאול: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" וביאר בזה בחי' הרי"ז הלוי שם עפ"י מ"ש הרמב"ם הנ"ל דנבואה לרעה יכולה להשתנות משא"כ נבואה לטובה, והכא לגבי שאול היתה זאת נבואה לרעה שנלקחה המלכות ממנו, והי' סבור שאול כי יכולה הגזרה להשתנות, וע"ז אמר לו שמואל כי נתנה כבר לרעך הטוב ממך, ואצלו ה"ז נבואה לטובה ואינה יכולה עוד להשתנות כדמסיים וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם עיי"ש, וכ"כ בחי' הגרי"ז שם, ובס' משך חכמה להפטורה דפ' זכור עיי"ש.

וגם בזה יש לפקפק דאי נימא דכל ענין זה דהבטחה לנביא לטובה אינה חוזרת הוא משום "בחינת הנביא" א"כ צריך לומר דזהו רק באופן שהנביא כבר אמר הנבואה לאחרים דאז שייך לבחון אם יאמנו דבריו, אבל כל זמן שהנביא לא אמרו יכולה להתבטל כיון דלא שייך בזה בחינת הנביא, וכאן ששמואל עדיין לא אמר עד עכשיו שהמלוכה תנתן לבן ישי, הי' צ"ל שיכולה להתבטל, ולפי הנ"ל למה אמר לו שמואל ונתנה לרעך וגו' בכדי שידע שאינה יכולה להתבטל, הרי אם לא הי' אומר לו שפיר יכול להתבטל, ומשמע דסב"ל דענין זה דהבטחה לטובה אינה חוזרת הוא ענין מצ"ע דשייך אפילו בלי בחינת הנביא, מיהו אפ"ל באופן אחר קצת שכן גופא הי' הציווי מה' לומר לו שנתנה לרעך הטוב כו', וע"ז הוסיף שמואל דבמילא כיון שכבר נאמר לו שוב אינה יכולה להתבטל.

ועי' בראשית רבה פ' וירא (פנ"ג,ד) רב שמואל בר נחמן פתח לא איש א-ל ויכזב וגו' (במדבר כג,יט) א"ר שמואל הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו כו' אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם לא איש א-ל ויכזב, ובשעה שהוא גוזר להביא רעה ההוא אמר ולא יעשה, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע לא איש א-ל ויכזב ובשעה שאמר לו קח נא את בנך את יחידך ההוא אמר ולא יעשה עיי"ש. וביפה תואר האריך שם לקשר זה בשיטת הרמב"ם הנ"ל, וכתב דצריך לומר דאברהם אמר נבואתו דכי ביצחק וגו' לשרה ויצחק, דלכן לא שייך בזה ביטול עיי"ש, הרי מבואר בזה בהדיא בדברי המדרש כמ"ש בהרשימה שהי' שייך בזה מ"ש הרמב"ם דנבואה לטובה אינה חוזרת.